באחד עשר ביוני 1985 יצאו תלמידי כיתות ז' מבית הספר ''ברנר'' בפתח תקווה לטיול שנתי. בצומת ליד מושב הבונים החלו ארבעת האוטובוסים שהובילו את תלמידי החטיבה לחצות את פסי הרכבת במקום. באוטובוס הראשון, שהוביל את תלמידי כיתה ז' 2, נהגה רות דוידוב. היא עלתה על המסילה, וכמעט סיימה לחצות אותה, כשרכבת התנגשה בחלקו האחורי של האוטובוס והעיפה אותו למרחק של ארבעים מטרים. מהפגיעה נהרגו במקום תשעה עשר תלמידים, הנהגת, מורה ואם מלווה. שבעה עשר אחרים נפצעו פציעות בינוניות עד קשות. במקום התאונה לא היה כביש סלול, כי אם דרך עפר, וכן לא היו שם מחסום ופעמון אזהרה. חקירה העלתה, כי מדובר בטעות אנוש של הנהגת. נהג הקטר, שהועמד לדין באשמת הריגה ברשלנות, זוכה במשפטו.
בין התלמידות ההרוגות הייתה גם יאירה כהן, בת שתים עשרה. שש עשרה שנים נשא אביה, יקותיאל (קותי) כהן, מורה לנהיגה ידוע בפתח תקווה, את הכאב. יום יום עלה אל קבר בתו והדליק שם נר. הוא אסף כל פירור מידע בדבר התאונה, עלה למקום האסון עשרות פעמים, והתקשה לסלוח לעצמו, על ששלח את בתו לטיול השנתי, שממנו לא שבה, ולא נסע עמה. ''אם הייתי יוצא לטיול'', קונן, ''אולי זה לא היה קורה. אולי הייתי מעיר לנהגת בזמן''. לחבריו אמר: ''הצופר של הרכבת תמיד מזכיר לי את הבת שלי. בכל פעם שהיינו עולים למקום, הייתי רואה את הרגע שבו איבדתי אותה''. את ביתו, ברחוב סוקולוב בפתח תקווה, הפך למרכז הנצחה לבת האהובה. בחדרה לא שינה אף פרט אחד.
ביום ג', ט''ו בתשרי התשס''ב, 2.10.2001, בצהרים, אמר קותי לבני משפחתו שהוא ''יוצא קצת''. הוא נכנס למכוניתו, נסע אל מחסום הרכבת (שהוצב בינתיים) בצומת הבונים, העמיד את מכוניתו במרחק של מטרים ספורים מהמקום שבו נהרגה בתו, והתקשר אל אשתו, ירדנה. ''אני במסילת הרכבת בצומת הבונים. תזמינו אמבולנס ומשטרה'', אמר לה. כמה דקות לאחר מכן כיוון אקדח לראשו, וירה כדור אחד. פקח של רשות הטבע והגנים הבחין במתרחש והזעיק את כוחות ההצלה. הם מצאו את יקותיאל כהן יושב במושב הנהג, ידיו שמוטות והאקדח לצדו. הוא לא מת במקום. הוא הועבר במצב אנוש אל בית החולים ''רמב'ם'' בחיפה, ושם נפטר. קברו בבית העלמין ''סגולה'' בפתח תקווה מצוי ארבעה מטרים בלבד מקברה של בתו יאירה, הנמצא בשורת הקברים של ילדי בית הספר ''ברנר'' אשר נספו באסון.
|
