ביום א', י''ג בתמוז התשס''ב, עשרים ושלושה ביוני 2002, נפטרה, בבית החולים ''רבין'' בפתח תקווה, בגיל ששים ושמונה, בתיה ארד, מי שלאחר נפילתו בשבי של בנה, נווט הפנטום רון ארד, הייתה לסמל האם היהודייה הנלחמת ללא ליאות, חשוקת שיניים, להחזרתו של בנה מן השבי. לחברי משלחת נוער שביקרו אותה, בין האלפים שביקשו לפגוש אותה, אמרה: ''רון לא מש ממני לשנייה. הוא נמצא אתנו בכל ארוחה, בכל כינוס משפחתי. כל יום אני חושבת אם יש לו במה להתכסות, ואם יש לו מה לקרוא. ברגעים הקשים שלי אני יושבת ומדברת אתו, ויש לי הרושם שאני מעבירה לו את התחושות הפנימיות שלי. כשאני משוחחת אתו אני אומרת לו: רון, אתה חייב להחזיק מעמד. אתה חייב לדעת שאנו לא יושבים בשקט''. בתיה ארד הייתה מאושפזת בבית החולים בשל מחלה קשה במשך זמן ממושך. משאלתה האחרונה הייתה, שכל ילדיה ישהו ליד מיטתה כשתבוא שעתה להיפטר מן העולם. היא קיוותה, שגם רון יהיה ביניהם עם חברה לחיים, משה, עם ילדיה דודו וחן, עם כלתה תמי (אשתו של רון) ועם נכדתה (בתם של תמי ושל רון) יובל. אבל רון – עדיין נעדר. בתיה ארד השביעה את בני משפחתה: ''המשיכו להיאבק לשחרורו של רון!''.
מטוס הפנטום של רון הופל בלבנון בששה עשר באוקטובר 1986, בעת שתקף מוצבי מחבלים מדרום-מזרח לצידון. צוותי חילוץ של חיל האוויר הישראלי הצליחו לחלץ את טייס הפנטום כעבור שעה מעת הפלת המטוס, אך הנווט רון ארד לא אותר. התברר כי הוא נפל בשבי ארגון המחבלים ''אמל''. זה העביר אותו, או נאלץ להעבירו, לידיים אחרות (חיזבאללה? סוריה? איראן?), ומאז לא נודעו עקבותיו. אות חיים ממנו הגיע שנה לאחר נפילתו בשבי – תצלומים ומכתבים לבני משפחתו, אך מאז אי אפשר היה להשיג מידע אמין בדבר גורלו. כדי להשיג מידע כזה, החזיקה מדינת ישראל בעצורים לבנונים, בעיקר במוסטפא דיראני ובשייך עבדל כארים עובייד, למשל, כקלפי מיקוח. הגברת בתיה ארד ובניה דודו וחן עתרו לבג''ץ בבקשה להורות לממשלה ולכנסת להאיץ את החקיקה שתאפשר להחזיק במעצר את העצורים האלה כקלפי מיקוח. בתיה ארד אמרה לשופטים: ''ארבעת אלפים תשע מאות שבעים ותשעה ימים ולילות רון נמצא בשבי. תסתכלו לי בעיניים ותגידו לי, מה הייתם עושים לו, חס ושלום, בנכם או נכדכם היה במצב הזה? איך הייתם שופטים. באחד המכתבים כותב לי בני: 'תלכו לאנשים שיושבים למעלה ותגידו להם שיעשו משהו להחזיר אותי הביתה'. אתם הולכים היום לעשות בדיוק להפך... מדברים פה במונחים של חוק, משפט וצדק. איפה הצדק? איפה הרגש האנושי לאדם שהוא בן עמנו? עשו חסד עמי, אל תפקירו אותו בשנית. מספיק''. השופטים דחו את העתירה. בעקבות הדחייה אמרה בתיה ארד בראיון: ''היום אני אומרת: אל תביאו ילדים לעולם, כי בעולם כזה, במדינה כפי שהיא היום, זה פשע לגדל ילדים''.
משהחליטה בתיה ארד, מורה במקצועה, לצאת למאבק גלוי, היא נפגשה עם כל מנהיגי העולם, בכל מקום שבו ניאותו לפגוש אותה. חמש עשרה שנים וחצי שנים נאבקה. באותו זמן הייתה גם סבתא לנכדתה, בתם של רון ושל תמי: יובל. ותמיד הייתה אימא: ''אני אימא'', אמרה, ''כל הזמן אימא, ועד שלא יוכח אחרת – הבן שלי חי''. עם זאת אמרה שהיא משתוקקת שיגיע היום ''ששוב יכירו אותי כ'המורה בתיה' ולא כאימא של רון ארד''.
בתיה ארד ציוותה את גופתה למדע.
|
