המנהיגה הפוליטית (הלא-רשמית) הארגנטינאית, רעייתו (השנייה) של רודן ארגנטינה חואן פרון, מריה אווה דוארטה דה פרון (Maria Eva Duarte de Peron) הייתה בת שלושים ושלוש במותה, תוך ייסורים רבים, ממחלת הסרטן (בת שלושים ושלוש, בבואנוס איירס, בשבת, עשרים וששה ביולי 1952, באחת עשרה לפני הצוהריים). היא הייתה נערצת על ידי בני עמה, בעיקר על ידי בני השכבות הכלכליות החלשות. אווה הייתה אחת מחמשת ילדיהם הלא-חוקיים של חואן דוארטה ושל חואנה איברגורן (Ibarguren). היא עזבה את מקום הולדתה, לוס טולדוס (Los Toldos) ועברה אל עיר הבירה, במטרה ''להיות מישהי''. לאחר פרק זמן לוט בסימני שאלה באשר למעשיה ולהתנהגותה כשחקנית רדיו ובימה לא מצטיינת במיוחד, היא הכירה את חואן פרון, אז אלמן (אשתו הראשונה נפטרה מסרטן, מחלה שבה עתידה לחלות גם אווה פרון), נישאה לו ונטלה חלק במסע הבחירות שלו לנשיאות ארגנטינה בסוף 1945 ותחילת 1946. העם אהב את הגברת הראשונה היפה והדינמית, והיא השיבה לו אהבה, בעיקר לתומכים הגדולים של בעלה, הפועלים המקופחים, אליהם פנתה בנאומיה בכינוי: “descamisados” (''חסרי החולצות''), והם קראו לה בחיבה: ''אוויטה''. אף שלא כיהנה מעולם במשרה ממשלתית רשמית, למעשה פעלה כשרת הבריאות והעבודה, והעניקה לאיגודים המקצועיים העלאות שכר נדיבות. התמורה ניכרה מיד: הם תמכו בבעלה, חואן פרון. היא הקימה קרן, ''קרן אווה פרון'', שמקורות המימון שלה היו תרומות ''התנדבותיות'' של איגודים ועסקים, קרנות אחרות וחלק נכבד מהכנסות מפעל הפיס הלאומי. מכספי הקרן נבנו אלפי בתי חולים, בתי ספר, בתי יתומים, בתי אבות ומוסדות צדקה ורווחה אחרים. פרון פעלה בהצלחה להעברת החוק לזכות הצבעה ובחירה לנשים, וב-1949 הקימה את המפלגה הפרוניסטית של הנשים, והנהיגה חינוך דתי בבתי הספר. אף שידעה שהיא חולה במחלת סרטן סופנית, הסכימה לקבל מינוי כסגנית הנשיא, אך בלחץ הצבא ויתרה על מועמדותה (סיפור חייה מובא בספרים רבים, אך הקהל של שלהי המחצית השנייה של המאה העשרים התוודע לדמותה ולמעשיה בסרטה של מדונה: ''אוויטה'' ובו, בין השאר, ביצוע חדש למעין שיר הספד עצמי של אוויטה: ''אל תבכי אותי, ארגנטינה'', שהתבסס על הנאום האחרון שנאמה בפומבי).
חואן פרון אהב את אוויטה ''בדרכו שלו'', כפי שנהוג לומר, אך כבר בעת שגססה חזר לאהבותיו הראשונות: נערות קטינות, תלמידות בית ספר. הוא גם לא סבל את צחנת התרופות וריח המוות שעמד באוויר חדרה של הגוססת. על כן היו לצידה, במשמרות, אימה, דונה חואנה, אחותה, אחיה ועוזרתה אירמה ששימשה אותה. באוזני אירמה התוודתה: ''... לחשוב מה שפעם הייתי ומה הפכתי להיות... מעולם לא הייתי מאושרת בחיים האלה. לכן עזבתי את ביתי. אמי הייתה משיאה אותי למישהו פשוט ולא הייתי עומדת בזה. אירמה, אישה הגונה צריכה להתקדם בחיים...''.
דקות לפני מותה, אליסה אחותה החלה את משמרתה לצד החולה. דונה חואנה יצאה לרגע מן החדר, ואוויטה אמרה: ''אימא המסכנה!''. ''למה מסכנה?'', שאלה אחותה, אף שידעה היטב למה אחותה מתכוונת. ''הרי אימא נראית נהדר!''. אווה פרון ענתה: ''אני יודעת. אמרתי זאת, כי אווה הולכת'' (“Lo digo porque Eva se va”). וצליל משחק המלים הזה (''אווה סה וה'') נותר באוויר כששקעה בתרדמת (קומה) עד שעת מותה, שעות אחדות אחר כך. היא נפטרה, כנראה, בשעה שבע וארבעים בערב, אך הציבור העדיף להאמין שהיא בחרה לה את שעת מותה, ונפחה נפשה בשעה שמונה עשרים וחמש, השעה שבה נישאה לחואן פרון שבע שנים ושלושה חודשים קודם רגע לכתה.
לאוויטה לא הייתה מנוחה נכונה אחרי מותה. מעריציה בני מעמד הפועלים ביקשו לפאר אותה ולרומם אותה, אפילו לדרגת קדושה, ואילו אויביה ראו בה סמל לאומי של הפרוניזם, ועל כן ביקשו לסלק כל זכר מהסמל הזה. משום כך, בתקופה שבה חואן פרון הודח, הם גנבו את גופתה החנוטה והסתירו אותה באיטליה למשך שש עשרה שנים. בשנת 1971 המשטר הצבאי שכונן בארגנטינה ציית לדרישות פרון, הגולה בספרד, והעביר לרשותו את הגופה. חואן פרון, ששב להיות נשיא ארגנטינה, נפטר בשנת 1974, ואלמנתו (רעייתו השלישית), נשיאת ארגנטינה איזבל פרון, בבקשה לזכות בפופולריות בקרב אזרחי ארצה, החזירה את שרידי גופתה של אווה פרון לארגנטינה וטמנה אותן בגומחת-קבר בארמון הנשיאותי. שנתיים אחר כך שלטה בארגנטינה חונטה צבאית עוינת לפרוניזם, ושוב הוגלו הגופות ממקומן. אווה פרון נטמנה סופית באחוזת הקבר של משפחתה, משפחת דוארטה, בבית הקברות ברקולטה (Recoleta).
|
