שלמה בן-יוסף (''החייל האלמוני'', כינה אותו זאב ז'בוטינסקי) הוא עולה הגרדום הראשון מבין הלוחמים לשחרור המולדת מעול השעבוד הבריטי. הוא נתלה בידי שלטונות המנדט הבריטיים בל' בסיוון תרצ''ח, עשרים ותשעה ביוני 1938 (בן עשרים וחמש). כבר בשנת 1936 (תרצ''ו) ניבא המשורר אורי צבי גרינברג (''יהודה היום, יהודה מחר'', מתוך ''ספר הקטרוג והאמונה''): ''----- / אֲנִי רוֹאֶה בָּתֵי כֶּלֶא עָבִים, תְּלִיּוֹת - / בִּירוּשָׁלַיִם, בְּיָפוֹ, בְּעַכּוֹ - - וּפְנֵי / סִיקְרִיקִין יְהוּדִים נְדוֹנִים לְמִיתָה. // אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ הַלָלוּ הוֹלְכִים לִתְלִיָּה / וְשַׁחֲרִית-יְרוּשָׁלַיִם בְּשַׁעֲוַות פְּנֵיהֶם... // אֲנִי רוֹאֶה הַר הַבַּיִת כְּסִינַי בּוֹעֵר / וְרוֹכֵב שׁוֹתֵת-אֵשׁ בַּחֲצוֹצְרָה מְחַצְּצֵר. / וְדֶגֶל דָּוִד – בְּמִגְדָּלוֹ שֶׁל דָּוִד''.
שלמה בן-יוסף (תחילה שינה את שמו ל''שלום יעקב'', ורק אחר ל''שלמה בן-יוסף'') נולד לרחל וליעקב יוסף טַבַּצְ'נִיק בעיר לוּצְק שבפלך ווֹהְלִין בפולין (ל' בניסן תרע''ג, שבעה במאי 1913), במשפחה ענייה ויראת שמיים. האב היה שומר לילה בטחנת קמח. הוא נפטר בהיות שלמה בן שבע עשרה. כדי להירתם לפרנסת המשפחה ויתר על לימודיו והיה לשוליית כובען. שלמה הצטרף לתנועת הנוער בית''ר, יצא להכשרות במסגרתהּ ולבסוף, באוגוסט 1937 עלה ארצה עם קבוצת המעפילים השנייה של הבית''רים, בעלייה ה''בלתי-לגאלית'', בספינה שהטלטלה בסערה עזה. מאחור, בלוצק, השאיר את משפחתו במצב כלכלי קשה. הוא דאב על כך, אך לאמו כתב, בין השאר: ''איני יכול לעזור... תמיד צריכה את לזכור שאני הולך בדרכים העלולות לגרום לך רק מעט נחת''. הוא שירת בפלוגת הגיוס של בית''ר בראש פינה, ועבד במטעי הטבק והזיתים.
התקופה הייתה תקופת מאורעות תרצ''ו-תרצ''ט, פרעות הדמים שפרעו הערבים ביהודים. הנהגת היישוב בחרה בדרך של הבלגה ולא הגיבה, כדי להוכיח לעולם את מידת מוסריותו ואחריותו של היישוב היהודי בארץ. החלה תסיסה בקרב הדורשים להגיב. בעשרים ושמונה במרס 1938 נרצחו חמישה יהודים שנסעו במונית בדרך ראש-פינה-צפת, ליד הכפר רַאמֶה (אחת הנוסעות, אֲלֶגְרָה מוּצֶרִי, בת שבע עשרה, שעמדה להתחתן למחרת היום, נאנסה וגופה נחתך בסכין). בן-יוסף ושניים מחבריו לא יכלו להבליג עוד. בעשרים ואחד באפריל הם ארבו לאוטובוס ערבי שחזר מצפת לטבריה והטילו לעברו רימון. הרימון לא התפוצץ ויריות אקדחיהם לא פגעו באיש. אברהם שיין, שלום ז'ורבין ושלמה בן-יוסף מצאו מחסה במבנה עזוב, אך שם ראה אותם שוטר יהודי. הם הסבירו לו שהם מחפשים מקום מסתור לעולים לא-לֶגָאלִים. השוטר הבטיח שלא להסגירם, ובכל זאת הזעיק שוטרים יהודים וערבים ובראשם בריטי. השלושה נתפסו והועמדו למשפט. הסנֵגור, דוקטור פיליפ ג'וזף, אמר שהפורעים הערבים שרצחו מאות בני אדם ופצעו מאות, השמידו רכוש, הרסו כלי רכב וניתקו דרכים, בעוד שהמעשה של בן-יוסף ורעיו הוא ''גילוי של תגובת ילדים''. הוא הוסיף ואמר: ''המתיחות המתמדת, הנובעת מחוסר הביטחון לחיים ולעבודה, לילות הנדודים במשך חודשים, הם גורם העלול לפגוע בשיווי משקלם של בני אדם... שום הפסד או נזקים בנפש או ברכוש לא נגרמו על ידי הנאשמים''. עוד אמר: ''מימי רבי עקיבא לא הועלה יהודי לגרדום בארץ ישראל''.
בשלושה ביוני 1938 אברהם שיין ושלמה בן-יוסף נידונו למוות בתלייה ''עד צאת נשמתם''. שלום ז'ורבין נשלח לאשפוז. בשָׁמעם את גזר הדין, החלו השלושה לשיר את ''התקווה''. יהודי הארץ והעולם מחו. השתדלותם של נשיא ההסתדרות הציונית, חיים וייצמן, ומנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, משה שרת, אצל ממשלת בריטניה לא הועילה. נערכו הפגנות ותפילות ונכתבו מאמרים בגנות גזר הדין. אך מפקד הצבא הבריטי אישר את גזר הדין, על פי חוקי שעת החירום של השלטון הבריטי. את עונשו של שיין המתיק למאסר עולם לאחר שהוכח שהוא קטין מבחינת החוק. במחתרת רצו להבריח את בן-יוסף מן הכלא, אך הוא התנגד לכך, כדי ש''לא לפגוע בכבוד העם היהודי'', כדבריו.
בן-יוסף הועלה לגרדום בבית הסוהר שבמבצר עכו (בשעה 08.00. אסיר מספר 3118). בלילה שלפני התלייה ישן בין חצות לשתיים, ובשלוש ביקש כוס תה. הוא דרש שיביאו רב, אך שומריו סרבו. הוא איים שאם כך, יתנגד להולכתו לחבל התלייה. על כך נענה שייגרר לשם וזה יתפרש כאילו פחד. בן-יוסף ויתר, אך הצליח להשיג הבטחה מהקלגסים שיובהרו לחבריו התנאים שבגללם ויתר על רב לצדו. בשבע בבוקר התרחץ, ביקש עוד כוס תה וצִחצח את שיניו. אל חבל התלייה צעד בגאון, ובפיו שיר בית''ר (המסתיים בבית: ''תָּגָר - / עַל כָּל מַעֲצוֹר וּמֵיצָר / אִם תַּעַל אוֹ תֵּרֵד / בְּלַהַב הַמֶּרֶד - / שָׂא אֵשׁ לְהַצִּית, אֵין דָּבָר / כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ / הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ / לְמַעַן הַהוֹד הַנִּסְתָּר / לָמוּת אוֹ לִכְבּוֹשׁ אֶת הָהָר - / יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה, בֵּיתָר...'') ושירת ''התקווה'', זו המסתיימת במלים: ''עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָותֵנוּ, הַתִּקְוָוה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִים, לִהְיוֹת עַם חוֹפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ, אֶרֶץ צִיּוֹן, יְרוּשָׁלַיִם!''. עליו ועל הרוגי המלכות האחרים בדורנו שורר אורי צבי גרינברג: ''עֶלֶם-כִּנּוֹר-בּוֹ דּוֹרֵךְ עֹז כְּאִישׁ אוֹן / עַד עֵץ הַתְּלִיָּה – כְּאֶל הָעֵץ בְּגַנּוֹ / וּמְחַיֵּךְ נִכְחוֹ... 'מְטֹרָף! אֱלֵי מָה / אַתָּה מְחַיֵּךְ?' – שׁוֹאֲלוֹ תַּלְיָנוֹ. / וְעוֹנֶה זֶה הָעֶלֶם זַךְ מֵחֵמָה: / 'אֲ נִ י מְ חַ יֵּ ךְ לַ דּ וֹ ר וֹ ת הַ בָּ אִ י ם !'''.
הגיגי רגשותיו ודעותיו נותרו חרוטים על קירות תא כלאו ועל עמודי ספר שנמצא בתאו: ''מה זה מולדת? זה דבר, שבעדו כדאי לחיות, ללחום וגם למות''; ''יֵדע הנוער הישראלי שמולדת אינה נקנית בכסף אלא בדם''; ''מוות, מול מולדת, זה אפס'' (זה הפתק האחרון שכתב. ד.כ.); ''למות – או לכבוש את ההר''; ''אני מאמין שאחרי מותי לא יבליגו''. ודבריו האחרונים הכתובים, שנמצאו על עמודי ספר מספריית בית-הסוהר: ''אני הולך למות, ואני בכלל לא מצטער. מדוע? מפני שאני הולך למות בעד ארצנו!''. לחבריו כתב: ''אני הולך מחר למות. למרות זאת אני שמח... יש לי הכבוד להיות הבית''רי הראשון על התלייה. עם זה אני מתגאה... אני מאמין שאחרי מותי לא יבליגו''.
בקיץ תרצ''ט פרסם זאב ז'בוטינסקי מאמר ובו כתב, בין השאר: ''... לא הכרתי את מוֹרי הזה; אולי גם זכיתי ללחוץ את ידו פעם או שתיים בבַקרי את לוּצק, אך בוודאי גם אז לא אמר לי את שמו, הענוותן הגדול, נגיד האלמונים... מה שכתבתי בעיפרון ובדיו, בן-יוסף פירש בדמו...''. ולמפקדי בית''ר בגליל ובראש פינה, דוקטור שמשון יוּנִיצְ'מַן ושלום רוזנפלד כתב ראש בית''ר: ''שאו ברכתי כולכם, בני בית''ר מראש פינה, אחֵי שלמה בן-יוסף. מי ייתן ואזכה להשתחוות על קברו יחד עמכם. אבל מגרדומו נעשה מגדל, מקברו - היכל, מזכרו - דת אזרחית. ה' ישמָרכם''.
ששים ושבע שנים לאחר תלייתו של שלמה בן-יוסף, בשנת התשס''ה, 2005, התייצב דוד שרון, בן שמונים וארבע, במוזיאון ז'בוטינסקי בתל אביב, ומסר לידי מנהל המוזיאון, מנהלת הארכיון והמנהל הכללי של מכון ז'בוטינסקי את צוואתו הכתובה של בן-יוסף. דוד שרון עלה ארצה בשנת 1940 על סיפון אוניית המעפילים ''דוֹרִיַאן'' והועבר למעצר בעתלית. בינואר 1942 נדון על ידי הבריטים למאסר של ששים ושניים ימים בכלא עכו. שם פגש את ספרן הכלא, אברהם שַׁיְין (שנכלא עם בן-יוסף, אך מפאת גילו הצעיר ניצל מהוצאה להורג). שיין הציע לו לקריאה את ספרו של שלום עליכם ''חיי אדם''. בקוראו בספר, מצא שרון, בעמוד 177, שורות כתובות בעיפרון, בכתב ידו של שלמה בן-יוסף: ''כלום אין לי כלום אינני רוצה בשבילי הכל לעם - לעם ישראל שלמה בן יוסף ראש-פנה''. שרון תלש את הדף, ואת הספר החזיר לידי הספרן. עתה הביא את הדף למשמרת במוזיאון ז'בוטינסקי.
שלמה בן-יוסף הובא לקבורה בבית העלמין של ראש פינה. גופו נטמן באדמת המולדת עטוף בדגל כחול-לבן.
בח' בטבת תרצ''ט, ביום השנה הראשון לִקבורת בן-יוסף, כתב אורי צבי גרינברג בלְבוב את השיר: ''שלמה בן יוסף'': ''דְּמוּת עֶלֶם: נוֹפוֹ לְמָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף – הַקּוֹדֵם / לְמָשִׁיחַ מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, / וְהָעֶלֶם מִלּוּצְקְ גּוֹלַת-קֶרֶן-זָוִית.. / הַמְּדַבֵּר עִם רֵעָיו בַּגָּלִיל וְעִם שׁוֹבָיו בְּעַכּוֹ / בְּפַשְׁטוּת לְבָבִית - // הוּא הַבְּכוֹר הַנַּעֲלֶה מִשַּׂרְפֵי-הַבְּשׂוֹרָה-דְּשָׁבִיט - - // דְּמוּת בִּרְיוֹן וּפְצָצָה בְיָדוֹ.. הַמּוֹפִיעַ בָּהָר - - / וּבְצִבְעֵי הַקֶּשֶׁת הַגּוּף שֶׁל הָעֶלֶם הַזֶּה! / בְּצִבְעֵי הַקֶּשֶׁת רָאוּ אֶת שְׁלֹמֹה בֶן יוֹסֵף / עוֹלֶה בְרִנָּה לִתְלִיָּה שֶׁהָפְכָה לוֹ לִסְנֶה. // אַךְ בִּכְרוֹת חֲבֵרָיו לוֹ בּוֹר-קֶבֶר בַּכְּפָר בַּגָּלִיל / וּבְטָמְנָם אֶת הָעֶלֶם שְׁבוּר-הַמַּפְרֶקֶת בַּבּוֹר / חָשְׁבוּ הַכּוֹפְרִים-הַנִּרְפִּים כִּי הוּא מֵת כְּכָל מֵת / וְלֹא תַעַל בְּלַהַב הַמֶּרֶד דְּמוּת זוֹ אֶל הַדּוֹר. // אָכֵן מֵת כְּכָל מֵת הוּא בִּשְׁבִיל חֵיק אִמּוֹ בְּווֹהְלִין / וּבִשְׁבִיל חֵיק הָאִשָּׁה שֶׁיָּכְלָה לָשֵׂאת פְּרִי-עֲלוּמָיו / אֲבָל הוּא הוֹלֵךְ בֶּהָרִים, אֲנִי רוֹאֵהוּ הוֹלֵךְ - / הַזַּעַם הַנַּעֲלֶה הַזֶּה בְּכָל הוֹד דִּמְדּוּמָיו! // אֲנִי רְאִיתִיו יוֹרֵד מִנִּי עֵץ הַתְּלִיָּה בְּעַכּוֹ / וְיוֹצֵא אֶת הָעִיר: כְּשַׁלִּיט שֶׁמִּלֵּא שְׁלִיחוּת בָּהּ / בִּפְקֻדַּת מַלְכּוֹ הָעִבְרִי. אֲנִי רְאִיתִיו עוֹמֵד / לִקְבוּרַת גְּוִיַּת בְּשָׂרוֹ שֶׁאֵין עוֹד אֱלֹהוּת בָּהּ. // וַאֲנִי רוֹאֵהוּ הוֹלֵךְ בֶּהָרִים וּמְחַפֵּשׂ מֵרֵעָיו.. / הוּא שַׁלִּיט בְּהַר שְׁכֶם, הוּא שׁוֹמֵר הַר הַבַּיִת, הוּא שַׂר / נוֹף גִּלְעָד וְגוֹלָן רוֹם סִינַי וְאַרְנוֹן וְתָבוֹר וְכַרְמֶל. / הוּא יִמְצָא מֵרֵעָיו וְהֵם אָז יַכִּירוּהוּ בְּצִבְעֵי הַקֶּשֶׁת מֻזְהָר! // וִירֻנַּן בָּאֲוִיר: כְּהִתְפַּקְּעוּת אָבִיב בָּא לְפִתְאוֹם אַחֲרֵי שֶׁלֶג - / כָּל פֶּה יֹאמַר: מֶרֶד. הִתְלַקְּחוּת לְבָבוֹת. חֹם מַתֶּכֶת. / וְהֵם יִהְיוּ מְעַטִּים וְיֵרָאוּ רְבָבוֹת: רַהַב יָם וְהַר גַּעַשׁ. / וְאֵצֶל אֱדוֹם וְאֵצֶל עֲרָב וּבַעֲדַת הַסַּנְבַלַּטִּים מַהְפֶּכֶת - // בְּמֹחָם. בְּלִבָּם הַקַּפְצָן. כִּי אָבְדָה מִיָּדָם כָּל תָּכְנִית. / שֶׁהָיָה כֹּה מוּצָק לְחֻקָּם – רַךְ כְּחֵלֶב הַנֵּר בְּטִפְטוּף. / דְּמוּת בִּרְיוֹן וּפְצָצָה בְיָדוֹ, יֹאמְרוּ כֻלָּם, דּוֹרֵךְ עֶשֶׁת. / הוּא רָד בְּשִׁלְגֵי הַחֶרְמוֹן וְטוֹבֵל אֶת רַגְלוֹ בְּיַם-סוּף // וִירוּשָׁלַיִם דְּגוּלָה וּמְעֻטֶּרֶת וּבְצִבְעֵי הַקֶּשֶׁת!''.
|
