בעשרים וששה במאי 1703, בדיוק ארבעים ושלוש דקות לאחר השעה שלוש לפנות בוקר לפי שעונו הָאָמין ששימש אותו בהתנהלותו ובהתבוננותו במהלך חייו, סמיואל פיפס מת. אומנם סמיואל פיפס (Samuel Pepys), בנו של חייט לונדוני, עלה לגדולה באנגליה כמזכיר הראשון של האדמירליות (''שר הימייה''. הוא זה ששיקם את הצי הבריטי לאחר המלחמות הימיות המתישות נגד ההולנדים על השליטה במסחר ובסחר העבדים), חבר הפרלמנט ונשיאהּ של החברה המלכותית בבריטניה, אך לא זה מה שקיבע אותו בתודעת האנושות ובין דפי ההיסטוריה. סמיואל פיפס הותיר לנו תשעה כרכי יומן ייחודי, המכסים תשע שנים וחצי מחייו (1669-1660. מהיותו בן עשרים ושבע, עד היותו בן שלושים ושש) ומהווים היום מסמך יקר-ערך.
את יומנו, שאיש מלבדו לא ידע על כתיבתו, אף לא אשתו, ויתירה מזו: נכתב בצופן ובשיטת קצרנות מיוחדת (רק השמות נכתבו בו בכתיבה רגילה) ופוענח רק בשנת 1825, החל לכתוב ביומה הראשון של שנת 1660, בהיותו בן עשרים ושש, וכבר נשוי זה חמש שנים, והפסיק לכתוב אותו משמתה אשתו, ומשאיבד את מאור עיניו. הוא היה איש חרוץ ושקדן, סקרן, אהוב וחברותי, נְדיב לב ומלומד, ברוך כשרון בתחומים רבים ומוסיקאי מחונן. ביומנו עקב אחר כל אירועי החיים, ודיווח עליהם בפירוט רב. הוא תיאר בכשרון כתיבה מדהים את הרֶסְטוֹרַצְיָה, את המגפה השחורה בשנים 1665 ו-1666 (שבשיאה קטלה ששת אלפים לונדונים בשבוע) ואת הדליקה הגדולה שהתחוללה בלונדון ב-1666 (פיפס הוא שדיווח למלך צ'רלז השני על הדליקה, והציע הצעה נבונה: להרוס בתים בדרכה, כדי ליצור שטח מת, כמחסום מפני האש). הוא הביא פרטים על תככי חצר המלכות ועל האדמיניסטרציה של הצי, ותיאר בחיוניות רבה את הפלגת הצי ההולנדי במעלה התֶּמְזָה. פיפס מתגלה כאדם ישר וכן. הוא כתב בגילוי לב בלתי רגיל גם על חולשות האנוש שלו, בגידותיו, חסרונותיו, תכונת הקמצנות שבו ועוד.
שלושה חודשים לאחר שהחל בכתיבת יומנו, הצטרף אל מעסיקו, אֶדוּאַרְד מוֹנְטָגיוּ (Edward Montagu), הרוזן מסֶּנְדְוִויץ', במסעו להולנד, כדי להחזיר מהגלות שם את צ'רלז השני. תפקידו היה להשיג ספינה מפוארת, כדי להעביר באמצעותהּ את המלך אל החוף. הוא קיבל בעבור שירותו זה תמורה הולמת: הוא מונה לפקיד הממונה על פעולות הגוף המנהל את הצי – משרה שהכנסה ראויה בצדה. פיפס היה עד לעריפת ראשו של המלך ב''וַויְיט-הוֹל'', ובחודש אוקטובר היה עד לענישתו ביד קשה ותלייתו של אחד מרוצחי המלך, תוֹמַס הָארִיסוֹן (Thomas Harrison). פיפס עצמו עמד פעם בפני הסכנה לאבד את חייו, כשמתנגדיו (והיו רבים כאלה בצד אוהביו ומעריציו הרבים) העלילו עליו, והביאו נוכל שיעיד עדות שקר, כאילו הוא שרצח שופט שלום לונדוני ושמו סר אֶדְמוּנְד בֶּרִי גּוֹדְפְרִי. פיפס נכלא, אך הצליח להוכיח את חפותו בעזרת אליבי מוצק, ושב וזכה במשרותיו הקודמות מטעם המלך.
על ערש מותו (בן שבעים, בלונדון שבה נולד, בביתו של משרתו לשעבר וחברו הטוב ויליאם הְיוּאֶר [William Hewer]) עוד רחש לבו של סמיואל פיפס דבר טוב. הוא נטל את ידו של אחיינו, הניח אותה בידה של עלמה שהייתה עמם בחדר ושמה סְקִינֶר, ואמר לשניים: ''הֱיו חברים טובים. אני באמת מצפה לזאת מכם''. את ספרייתו המפורסמת, ובה ספרים וכתבי יד, הוריש לקולג' מַגְדָּלֶנָה, שבו למד בצעירותו.
|
