מֹשֶׁה מַקִיאַס, בן שבעים וארבע, יצא מבית החולים ''שערי צדק'' בירושלים באמצע חודש ספטמבר 2004 (אלול התשס''ד) לאחר שרגלו נכרתה בגלל נֶמֶק. בכתב השחרור צוין שמצבו טוב, ונקבע לו מועד להוצאת התפרים. בינתיים אִשְׁפזו אותו בני משפחתו בבית אבות סיעודי בבירה. עוד ביום האשפוז בא בנו דּוּדוּ לביקור, ושם לב לכך, שמצבו הבריאותי של אביו הדרדר. האב השתעל והתלונן על כאבים, אף כי יום קודם לכן עוד היה שמח, והתלוצץ. האב סיפר לבנו, שבהיותו מאושפז במחלקה הגֶּריאטרית של בית החולים התעללו בו שני עובדים, עִמַד וקָאדִי. הם הִכּוּ אותו, וכדי שלא יישמעו נאקות כאביו, הם פתחו את ברזי המקלחת, ורעש הזרם השתיק את הרעשים. האב סיפר, שפנה אל לימור, אחת העובדות הסוציאליות, אך היא אמרה לו שהוא כנראה מבולבל, ולא התייחסה ברצינות לדבריו. ביום שחרורו מבית החולים, שוב נלקח למקלחת, וספג מכות אגרוף חזקות בבטנו ובאשכיו. חומו עלה, ותקפו אותו כאבי בטן חזקים. בני המשפחה לקחו אותו לחדר המיון בבית החולים ''הדסה – עין כרם'' בירושלים, ושם מצבו החמיר, ובתוך שעות אחדות איבד את הכרתו ונפטר. הבן דודו הגיש תלונה במשטרת מרחב מוריה, וזו החלה לבדוק אם מדובר בבריונות לשמה או התעללות מסיבה לאומנית (העובדים הם ממוצא ערבי).
ברגעיו האחרונים מלמל משה מקיאס: ''בּוֹקְסִים, בוקסים''.
|
