זְאֵב (וְלַדִימִיר) זַ'בּוֹטִינְסְקִי נולד באוֹדֶסָה בי''ב בחשוון תרמ''א, שמונה עשר באוקטובר 1880. מנהיג ציוני ברוך כשרונות, עיתונאי-פּוּבְּלִיצִיסְט, בלשן, נואם מזהיר בשבע שפות, סופר, משורר, מתרגם ואינטלקטואל ענק, אשר התסיס והלהיב, בראשיתה של המאה הקודמת, דור שלם של יהודים, בהביאו להם את בשורת התחייה הלאומית. בתקופה של התבוללות, ז'בוטינסקי נאבק למתן בכורה ללשון העברית בחינוך היהודי. עברית למד בילדותו מפיו של יהושע רַבְנִיצְקִי. זאב ז'בוטינסקי למד משפטים ברומא שבאיטליה, ושם התגבשו תפישותיו ורעיונותיו בבעיות הלאום, המדינה והחברה. הוא הושפע מדמותו של גָּרִיבָּלְדִּי, מכתבי מָאנְצִינִי ומהשירה האיטלקית. בעת שהיה ברומא שימש סופר-חוץ של עיתונים רוסיים ליבראליים, תחת שם העט ''אַלְטָלֶנָה'' (=נַדְנֵדָה). כששב לאודסה היה חבר המערכת של העיתון ''אוֹדֶסְקִיֶה נוֹבוֹסְטִי'', והתבלט מיד כאחד הפובליציסטים וכותבי הפיליטונים הבולטים והמבריקים ברוסיה. אחרי פרעות קִישִׁינֶב, באביב של שנת 1903 הצטרף ל''הגנה העצמית'' באודסה, והקדיש את עִתותיו לפעילות ציונית. באותה שנה נשלח כציר של קהילת אודסה לקונגרס הציוני הששי בבזל, ונמנה עם מי שעזבו את אולם המליאה באומרם ''לא'' לתוכנית אוגנדה. עד 1914 היה חבר מערכת הביטאון הציוני המרכזי ''רַאזְסְוְיֶט'', התווה את דרכה של הציונות הרוסית, נלחם במאמריו במתבוללים ובבּוּנְד ותקף את האנטישמים.
כששמע בעת מלחמת העולם הראשונה שתורכיה הכריזה מלחמה על בעלות הברית, גמלה בו ההכרה שגורל היהודים תלוי בשחרור ארץ ישראל מהשלטון התורכי. יָתֵר על כך, בשחרור הזה חייבת להשתתף יחידה צבאית עברית. לאחר פגישה עם יוֹסֵף תְּרוּמְפֶּלְדּוֹר באלכסנדריה פעל להקמת הגדוד העברי, גדוד שאכן לחם במלחמת העולם הראשונה לצד צבא בריטניה לשחרור הארץ מידי התורכים. זה היה ''הגדוד השלושים ושמונה של קַלָּעֵי המלך'', שנקרא גם ''הראשון ליהודה''. הוא התגייס לגדוד כטוראי, הועלה לדרגת סגן, פיקד על הפלוגה שצלחה לראשונה את הירדן ואף קיבל אות הצטיינות.
בפסח של שנת 1920 הנהיג את ההגנה על ירושלים מפני הפורעים הערבים, אך נעצר על ידי הבריטים באשמת נשיאה בלתי חוקית של נשק. הוא נדון לחמש עשרה שנות מאסר עם עבודת פרך, וכך היה לראשון אסירי כלא עכו. לאחר שלושה חודשים, בעקבות מחאות נמרצות ביותר בבריטניה ובארצות הברית, ניתנה חנינה לכל האסורים וז'בוטינסקי בתוכם. הוא שב ללונדון והצטרף למועצת המנהלים של קרן היסוד ולהנהלה הציונית. ז'בוטינסקי הסתייג ממדיניותה הוותרנית של ההנהלה, והקים מפלגה בהסתדרות הציונית: ''ברית הציונים הָרֶוִויזְיוֹנִיסְטִים'' ('הצה''ר'). המפלגה דרשה רֶוִויזְיָה (בקורת וחשיבה חדשה) על דרכי פעולתה של ההסתדרות הציונית. ז'בוטינסקי פעל להגשמת ''הציונות ההֶרְצְלָאִית'', משמע, יצירת תנאים מדיניים הולמים כשלב קודֵם לפעולה התיישבותית בארץ ישראל. על פי זה תבע עלייה והתיישבות מתוך שיקולים מדיניים של הגשמת הציונות. ז'בוטינסקי ראה את המטרה המדינית של הציונות כמדינת יהודים שתוקם בארץ ישראל השלמה, בשתי גדות הירדן (''שתי גדות לירדן'', כתב בשירו, ''זו שלנו, זו גם כן'').
בשנת 1925 נבחר לראש בית''ר (''ברית יוסף תרומפלדור'', וגם בית''ר, אחד ממעוזי היהודים בימים קדומים), תנועת הנוער של הברית העולמית של הרוויזיוניסטים שהוא היה נשיאה, והתווה את דרכה: ציונות, חלוציות וצבאיות.
בשנים 1928-1929 ישב ז'בוטינסקי בירושלים, ניהל את חברת הביטוח ''יהודה'' וערך את העיתון היומי ''דואר היום''. בשנת 1930, בעת ששהה במסע הרצאות בדרום אפריקה, סגרה ממשלת המנדט את שערי הארץ בפניו.
בשנת 1935 הוחלט על יצירת הסתדרות ציונית חדשה ('הַצַּ''ח') וזו בחרה בזאב ז'בוטינסקי לנשיאה. הוא ניהל מאבק נגד חלוקת ארץ ישראל ואף העיד בעניין הזה בפני הוועדה המלכותית הבריטית לארץ ישראל.
זאב ז'בוטינסקי קרא לפינוי מהיר ומאורגן (''אֶוַואקוּאַצְיָה'') של היהודים מארצות הגולה לארץ ישראל. הוא הטיף לעלייה ''בלתי חוקית'', ובלבד שייווצר בארץ רוב עברי כתנאי קודם למדינה עברית.
כך כתב בינואר 1939:
''לעיתים חושש אני כי השעה כבר מאוחרת יותר מן השעה האחת עשרה; יתכן כי הנה כבר צלצלה השעה השתים עשרה, כלומר חצות הלילה, כלומר - הסוף;... האנושות יושבת ומצפה למלאך המוות... ובקרב אנושות זו אנחנו, אנחנו היהודים.''
ובקיץ של אותה שנה כתב:
''ואני אומר לכם, חברים נכבדים, כי אין זה מעבר אל סדר היום אלא אל החורבן. ח-ו-ר-ב-ן, לִמדו את המילה הזאת בעל פה, והלוואי שאתבדה;... לא יתכן כי מישהו מאתנו יאמין כי שנתו של הזאב תאריך ימים..''.
בפברואר 1940 יצא ז'בוטינסקי לארצות הברית, לעשות גם בה נפשות לרעיונו בדבר גיוס צבא עברי למלחמה בנאצים, ולהכנת נציגות יהודית מאוחדת בוועידת השלום העתידה.
בניו יורק היה זאב ז'בוטינסקי שרוי במצב רוח מדוכדך. בקיץ הזה של שנת 1940 הוא האמין שאירופה כפי שהכיר לא תחזור להיות אותו מעוז תרבות ורווחה שהייתה.
במוצאי שבת, בשעה עשר ארבעים וחמש, אור לארבעה באוגוסט 1940, כ''ט בתמוז הת''ש, נפטר זאב ז'בוטינסקי. בשעת נאום-פרידה לפני מאה עשרים ושמונה הבית''רים במחנה שלהם בהָאנְטֶר, מאתיים קילומטרים מניו יורק, נתקף בשבץ-לב, כתוצאה מתעוקת הלב שהתפתחה אצלו. הוא נפטר הרחק מבני משפחתו. אשתו, אַנָה מַרְקוֹבְנָה, הייתה בלונדון הנצורה בתקופת ה''בליץ'' הגרמני, בנו, עֶרִי, היה בארץ ישראל, עצור על ידי הבריטים בעכו, ואחותו – בחיפה. הוא נקבר כעבור יומיים בבית הקברות ''נְיוּ מוֹנְטִיפְיוֹרִי'' שבפָארְמִינְגְּדֵייל, לוֹנְג אַיְילֶנְד, נְיוּ יוֹרְק. לא נישאו הספדים. בטקס האשכבה ב''משרד הלוויות'' בניו יורק הושמעו פרקי תהילים, ומקהלה של כמאה וחמישים חזנים אמרה ''אל מלא רחמים'', ובעת הלוויה, ליד הקבר, נשאו כעשרים חזנים את התפילות המסורתיות. ליד הקבר הפתוח נשבעה פלוגת בית''רים שבועה מיוחדת: ''בשם צור ישראל ובשם גיבורי ישראל שנפלו בהגנת העם והמולדת בהילחמם בעד הגאולה השלמה של עם ישראל וארץ ישראל ובשם קדושי ישראל בכל דור ודור ובכל אתר ואתר, אני נשבע לך, ראש בית''ר, זאב בן יונה ז'בוטינסקי, להיות נאמן לרעיונותיך – רעיון בית''ר, לדגלה של בית''ר ולשמה של בית''ר''.
עוד כשהגיע למחנה, במכונית, חש חולשה רבה. משמר כבוד של בית''רים ציפה לקבל את פניו בכבוד ובהדר הראויים, אך ז'בוטינסקי ירד מן המכונית בקושי רב. הוא שאל: ''האם באמת כל זה נחוץ?'', אך סקר את משמר הכבוד, בקצרה, וניגש אל הבית המרכזי במחנה. לאיטו עלה במדרגות אל חדרו שבקומה העליונה. הרופא המקומי הוחש אליו, אך ז'בוטינסקי אמר לו: ''אל ידאג, דוקטור, אני יודע כי יש לי אַנְגִינָה פֶּקְטוֹרִיס''. בכל זאת הוזעק רופא שני. בינתיים, ידידו של ז'בוטינסקי, קופלוביץ, עזר לו להתפשט. הרופאים הזריקו לו זריקות. ז'בוטינסקי, שהיה רגיל לשוחח עם חבריו אלה בעברית וברוסית, לחש דווקא בגרמנית: ''Bitte, mein Herren, Ruhe'' (אנא, רבותיי, שֶׁקט''), ומלמל: ''אני כה עייף, כה עייף. תנו לי לנוח חמישה רגעים''. אלה היו דבריו האחרונים. הכרתו אבדה, הוא לא הגיב לזריקות, וגם בלוני חמצן להנשמה מלאכותית לא עזרו. זאב ז'בוטינסקי נפטר (אחת עשרה ועשרים ושתיים דקות בלילה). ליד מיטתו היו אז חברי נשיאות הצה''ר: פרופסור בנימין אקצין, בן-חורין וקופלוביץ', דוקטור שקט, מראשי הצה''ר באמריקה, קצין שלטון בית''ר ירמיהו הלפרין, אהרון פְּרוֹפֶּס ורעייתו, כמה בית''רים מבוגרים מהמחנה ושני הרופאים. בשעה אחת עשרה בבוקר נערכו הבית''רים הצעירים למסדר, ואהרון פרופס הודיע להם: ''בלב שבור מצער ומיגון אני מודיע לכם, בית''רים, כי ראש בית''ר שלנו נלקח מאתנו... זכרונו לא ימוש מקרבנו לעולמי-עד''. הבית''רים הריעו שלוש פעמים ''תל חי'' לזכרו ושרו את ''שיר בית''ר'' ואת ההמנון הלאומי, ''התקווה''.
בן ששים היה במותו. שבוע לפני פטירתו נכנס למשרד בית''ר , ראה את תמונתו על הקיר וביקש להורידה משם באומרו ביידיש: ''אין א פיינער געזעלשאַפט פון מתים האט איהר מיר אריינגעשטעלט'' (''הצבתם אותי בחברה הגונה של מתים''), והוסיף להסביר את מעשהו: ''אינני רוצה להיות תלוי בין המתים, מוקף על ידי הרצל, נוֹרְדָּאוּ, תרומפלדור ובן-יוסף. אני חושש כי גילי הוא המעביר בי רעדה למראה הזה''.
ועוד פרט מעניין: בדרכו במכונית אל מחנה בית''ר, שעתיים לפני מותו, ביקש מחבר נשיאות הצה''ר (הציונים הרוויזיוניסטים) באמריקה, קופלוביץ' שישיר לו את ''כָּל נִדְרֵי''. קופלוביץ' שר את התפילה פעמיים, ועוד פעם אחת ציטט את מילותיה. ז'בוטינסקי אמר: ''מכיוון שזה בארמית ולא בעברית, לא הכרתי את התפילה מעודי כיאות''. עתה הקשיב, וחזר על התפילה מילה במילה.
קולונל פָּאטֶרְסוֹן, מפקד ''הגדוד העברי'' בצבא הבריטי, כתב: ''הוא נראה רוגע מאוד במותו, כאילו ישן''.
בקשתו האחרונה של ז'בוטינסקי, שנכתבה בנובמבר 1935, הייתה להעלות את עצמותיו לארץ ישראל על פי הוראת ממשלה יהודית כי תקום. בחמישה עשר במרס 1964 ציווה ראש הממשלה לֵוִי אֶשְׁכּוֹל להעלות את עצמות זְאֵב זַ'בּוֹטִינְסְקִי ורעייתו יוֹעֲנָה למנוחת עולם בארץ ישראל, ולקבור אותם כאן - סמוך לקברו של חוזה המדינה.
|
