הממציא האמריקני (אולי גדול הממציאים והפורה שבהם, בעל יותר מאלף פטֶנְטִים!) תוֹמַס אַלְוָה (''אַל'') אֶדִיסוֹן (Thomas Alva Edison), מאבות האלקטרוטכניקה החדשה, נולד במִילַן (Milan), על גדת הנהר הֶרוֹן (Huron) שבאוֹהַיוֹ, ארצות הברית, באחד עשר בפברואר 1847, לאב, סַמוּאֵל אדיסון, בעל בית חרושת קטן לרעפים, שהגיע לכאן מקנדה, ולאם ממוצא סקוטי. הוא היה אוטודידאקט. רק שלושה חודשים למד בבית ספר עממי (מוריו, בעיקר מר קְרוֹפוֹרְד שטען שלילד אין תקנה, נואשו ממנו וסילקו אותו מבית הספר), אך הוא שאף להרחיב את השכלתו, בעיקר במדעי הטבע. הוא קרא ספרים רבים ועסק בניסיונות בפיסיקה ובכימיה במעבדה שהקים במרתף בית הוריו בהיותו בן עשר בלבד. בילדותו חלה בשָׁנִית (''סְקַרְלֶטִינָה''), וכתוצאה מהמחלה לקה בשמיעתו. בן שתים עשרה, כדי להתפרנס, מכר עיתונים וממתקים בתחנת הרכבת שבעיר מגוריו, פּוֹרְט יוּרוֹן. בן חמש עשרה – יִסֵּד עיתון משלו. את העיתון הדפיס בִּקְרון הרכֶּבת שבה היה נוסע ועובר מקרון לקרון כדי למכור את העיתונים. את הידיעות קיבל ממנהלי תחנות הטלגרף שבכל תחנה ותחנה של הרכבת. בקרון שבו העמיד את מכונת הדפוס הקטנה שלו הציב גם את המכשירים ואת החומרים שהיו נחוצים לו לניסיונותיו. באחת מטלטלות הרכבת נפל בקבוק מלא בזרחן והתלקח. האש איימה לשרוף את הקרון כֻּלו. אחד מעובדי הרכבת רגז כל כך, עד שהשליך את כל מיטלטליו של אדיסון ואת כל תכולת מעבדתו מן הקרון, וזרק את הנער מהרכבת תוך שהוא סוחב אותו בזעם באוזנו. כתוצאה מכך סבל אדיסון מחֵרשות באוזן הזאת כל ימי חייו. שלטונות הרכבת אסרו עליו להדפיס את עיתונו ברכבת ואף לא למכור בה את העיתונים. הוא המשיך למכור את העיתונים על הרציף. יום אחד הבחין בילד קטן, בן שנתיים, ששיחק על פסי הרכבת, וקטר התקרב אליו במהירות. אדיסון זינק ומשך את הילד בשניה האחרונה. התברר שהילד היה בנו של מנהל התחנה בסַנְט. קְלֶמֶנְס, מר מֶקֶנְזִי. כאות תודה למושיעו של בנו, נעתר המנהל לבקשת אדיסון ולימד אותו את מלאכת הטלגרפיסט. בן עשרים ושתיים, חסר כל, הגיע לניו יורק סיטי ונקלע לבורסת הזהב בדיוק כאשר מערכת הטלגרפים שלה, שסיפקה ידיעות על מחירי הזהב בשוק, התקלקלה ורבתה המהומה. אדיסון תיקן את המערכת, ומנהל התחנה שכר אותו כמשגיח על פעילותה התקינה של מערכת הטלגרף בשכר של כשלוש מאות דולרים בחודש. בתפקיד החדש נותר לאדיסון פנאי למכביר והוא שקד על שכלול הטלגרף והמציא מכשיר מדויק יותר ומהיר יותר. מנהל הבורסה הכיר בערך המכשיר וביקש לקנות את ההמצאה. אדיסון הצעיר לא עמד מעולם לפני כן בפני שאלות של תִּמחור. הוא סבר שעליו לנקוב במחיר של חמשת אלפים דולרים, שגם יספיק לו לקניית חומרים נוספים לפיתוח המצאות ופטנטים נוספים. אדיסון חשש לנקוב בסכום הגבוה הזה, שמא המציע יתחרט. על כן התחכם ושאל בדרך עקיפה: ''כמה אתה מוכן לשלם תמורת ההמצאה?'', ונענה: ''אני מוכן לשלם ארבעים אלף דולרים''. בעזרת הסכום הזה, שנראה לו הון עתֵק ואגדי, פתח אדיסון מעבדות בנְיוּאַרְק שבניו גֶ'רְסִי וייצר למיטיבו מקלטי טלגרף מסוגים שונים למטרות מגוונות. לבסוף הקים מעבדת מחקר במֶנְלוֹ פָּארְק, ובה, עם עוזרים כישרוניים ביותר, השיג את הצלחותיו הגדולות. ''גאון'', אמר אדיסון, ''פירושו שני אחוזים של כישרון ותשעים ושמונה אחוזי זיעה''.
בשנת 1871 נשא אדיסון לאישה את מֶרִי סְטִילְוֶול (Mary Stilwell). בהיות בנם בן אחת עשרה הלכה מרי לעולמה. אדיסון האָבֵל ביקש להתנתק מהמקום שהזכיר לו אותה ואת חייהם המשותפים והעביר את מעבדתו לוֶוסְט אוֹרֶנְג'. הוא נשא אישה שנייה, מִינָה מִילֶר.
אדיסון המציא המצאות רבות שסייעו להתפתחות מכשירים שאיננו יכולים לתאר לעצמנו היום את חיינו בלעדיהם. המצאותיו הובילו לפיתוח הפונוגרף, הטלפון (שכלול המצאתו של אלכסנדר גְרַהַם בֶּל. אדיסון הוא שאמר לראשונה ''הַלוֹ!'' לתוך שפופרת הטלפון וכך נוספה מילה חדשה לאוצר המילים שלנו...) והגרמופון ואף הקולנוע. הוא גם המציא מכשיר שמיעה לחרשים ולכבדי שמיעה. המצאתו החשובה ביותר היא הנורה החשמלית. בשנת 1875 גילה את מה שקרוי ''תופעת ['אפקט'] אדיסון'': המשכת חשמל מחוט לוהט ללוח מתכת בתוך הנורה במעגל פתוח (''פליטה תֶרְמִיוֹנִית''). בעשרים ואחד באוקטובר 1879 השלים את המצאתו. הוא הפך קני במבוק לסיבי פחם דקים, והסיב שהוכנס לתוך מכל זכוכית מרוקן מאוויר האיר באור נעים במשך ארבעים שעות. בשנת 1881, בתערוכה בין-לאומית בפריז, הֵאִירו אלף ומאתיים נורות חשמל של אדיסון את שטח התערוכה והמונים נדחקו לחזות בפלא ואף לזכות להדליק ולכבות במו ידיהם את החשמל, בסיבובו של מתג.
אלף שלושים ושלושה פטנטים רשומים על שמו. את הפטנט הראשון רשם בבוסטון בשנת 1868. זה היה מכשיר שבעזרתו יכול כל אחד מחברי הקונגרס להצביע בלחיצה על כפתור שעל שולחנו. בשנת 1927 התקבל אדיסון לאקדמיה הלאומית למדעים. במשך הזמן הכניסו לו המצאותיו מיליוני דולרים (אך גם הפסיד מיליוני דולרים בדליקה שאיכְּלה את מעבדתו על מכשיריה. המקום לא היה מבוטח).
תומס אַלְוָה אדיסון, ''הקוסם ממֶלְנוֹ פָּארְק'', כפי שכונה, שכב גוסס בביתו בוֶוסְט אוֹרֶנְג' (West Orange), נְיוּ גֶ'רְזִי (New Jersey). הסובבים אותו שאלו אותו אם הקדיש מחשבה לחיים שלאחר המוות. הוא אמר: ''זה לא חשוב. איש אינו יודע''. עוד נשאל אם הוא סובל. ''לא'', הוא ענה, ''אני פשוט מחכה''. הוא שקע בתרדמת, ומדי פעם נעור ממנה. באחת הפעמים שבהן נעור, אמר לאשתו שניצבה ליד מיטתו: ''יפֶה שָׁם מאוד!'' (לטענת רופאו, דוקטור הוּבֶּרְט ס. הוֹאְ [Hubert S. Howe], הוא אמר זאת ימים אחדים קודם לפטירתו, בהתעוררו משינה חטופה ובהפנותו מבט כלפי מעלה). האם הצליח להשקיף אל מעבר לחיי העולם הזה ולראות את הנעשה בעולם הבא בעזרת עוד אחת מהמצאותיו? האם אמירתו ''איש אינו יודע'' – פג תוקפה, כי מעתה הוא היודע מה מתרחש ''בצד השני של החיים''? או שמא בָּהָה בעצים שנשקפו מחלון חדרו והתפעל מצִּבעהּ של עַלְוַות הסתיו? הוא נפטר בשמונה עשר באוקטובר 1931, בן שמונים וארבע, שְׂבע ימים, המצאות ופרסום עולמי.
בשעת גסיסתו של אדיסון, צבאו העיתונאים על ביתו, מחכים להודעה מאשתו על מצבו. היא אותתה להם על דבר מותו בהדליקה את האור בחדר השינה שלו, לא בכיבויו...
אומרים שבנו של אדיסון לכד את נשימתו האחרונה של אביו בצנצנת זכוכית ואטם אותה. הצנצנת (שבתוכה אמורה להיות הנשימה האחרונה) מוצגת לראווה במֶנְלוֹ פָּארְק, גְּרִינְפִילְד וִילֶג' בדִירְבּוֹרְן, מִישִׁיגֶן (Menlo Park at Greenfield Village in Dearborn, Michigan).
טריוויה:
אדיסון אהב במיוחד לתַקשר בכתב מורס. עד כדי כך אהב את שיטת האיתות הזאת, שאת הצעת הנישואין שלו לנערתו הציע באיתות מורס, ואת ילדיו כינה בחיבה ''Dot'' (''נקודה'') ו-''Dash'' (''קו מפריד'').
מה חבל שלעת זקנתו נכשל פעמים רבות בהערות גזעניות ואנטישמיות באוזני עיתונאים.
בשנת המאה להולדתו הוטבעה דמותו על בול אמריקני בערך של שלושה סנט.
ציטוטים נבחרים מדבריו של אדיסון:
''רבות מההחמצות בחיים הן של בני אדם שלא הבינו עד כמה הם היו קרובים להצלחה בעת שנואשו''.
''אני מאמין בקיומה של אינטיליגנצית-על הממלאה את חלל היקום''.
''אני בודק מה נחוץ לעולם ואחר כך אני ממציא זאת''.
''אנו כאותם איכרים-אריסים המקצצים את הגדר שסביב ביתנו כדי להשתמש בשבבים להסקה, בעוד שעלינו לנצל את משאבי האנרגיה הבלתי-נדלים של הטבע – השמש, הרוח והגאות... אני מהמר על השמש ועל האנרגיה הסולרית. איזה מקור-כוח! אני מקווה שלא יהיה עלינו לחכות עד שהנפט והפחם ייגמרו לפני שנוכל להתמודד עם הבעיה''.
|
