אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן בֶּן חַרְסוֹם [גם: בן חרסוּם. הוא לא נקרא ''רבי'', על אף בקיאותו בתורה, כי בראשית ימי הבית השני חכמי ישראל לא נקראו בתואר ''רבי''] שימש במשך אחת עשרה שנים כהן גדול בבית המקדש השני. הוא נמנה עם הכֹּהנים שהיו דורשים באוזני חכמי ירושלים בליל יום הכיפורים, במקדש, בענייני היום. רמב''ם אומר שהיה בן דורו של אַנְטִיגְנוֹס איש סוֹכוֹ, תלמידו של שמעון הצדיק. עשיר גדול היה. אביו הוריש לו ''אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים''. בימי בר-כוכבא נחרבו עשרת אלפים עיירות בהר המלך, ''ול[רבי] אלעזר בן חרסום אלף מכולם וכנגדן אלף ספינות בים וכלהם חרב''. הוא שקד על לימוד התורה יומם ולילה. ''בכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אַנְגַּרְיָא. אמר להן, בבקשה מכם, הניחוני ואלך ללמוד תורה''. מתברר שעבדיו לא הכירו אותו ולא הוא אותם, כי ''מימיו לא הלך וראה אותן, אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה''. על כן, בבית דין של מעלה ''עשיר – אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסיי, אומרים לו: כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר?''.
אמו, שרצתה ''לְהַדֵּר מצווה'', עשתה לו כתונת ''משתי ריבוא [מנה. דינרים]''. הכתונת הייתה עשויה מחוטים עדינים כל כך, שהייתה שקופה, עד שנראה עירום. אחיו הכֹּהנים לא הניחו לו ללבוש את הכתונת הזאת.
אלה הרוגי המלכות, על פי המדרש: רבי ישמעאל, רבן גמליאל, רבי ישובב, רבי יהודה בן בבא, רבי חוצפית המתורגמן, רבי יהודה בן הנחתום, רבי חנניה בן תרדיון, רבי עקיבא, בן עזאי ורבי טרפון. ברשימה זו של עשרת הרוגי מלכות נמנה רבי טרפון, אך יש המוציאים את רבי טרפון מהרשימה, ומכניסים לתוכה את ''רבי אלעזר חרסנה'', שהוא, כנראה, רבי אלעזר בן חרסום (''איכה רבה'', ב', ד'). נסיבות מותו אינן ידועות. בכל זאת מספר אברהם שלום פרידברג בספרו המרשים ''זכרונות לבית דוד'' (סיפורים מדברי ימי ישראל. בהוצאת ''מסדה'', תל אביב, מהדורה שלישית, תש''ך. הספר הופיע לראשונה בערך בשנת 1892), במגילה השלישית, ''הַקְּווּצָה'', מפי עמיהוד בן אֶלְיָדַע בן שמוע, על רגעיו האחרונים של בן חרסום:
''באחד הימים ההם, בבוקר השכם, יצאתי מביתי אשר ברחוב דוד, ואלך אל רחוב העמק, מקום מעון אבינו הזקן אלעזר בן חרסוּם, לקחת ממנו ברכה לפני צאתי את העיר. ויהי בקרבי אל ביתו וארא שם המון רב, וגדוד צבא סובב איש שיבה הנשען על זרועות שני אנשי חיל. הבטתי אל מראהו ולבי נתר ממקומו: הוא אלעזר אבי הזקן! בלב נפעם התערבתי בין ההמון ההולך אחרי החיל, והם הוליכוהו אל הככר אשר לפני מצודת אַקרא, שם חכה לו פִילִיפּוֹס לדבר אתו בשַּׁער. אל איש השיבה אשר כולו הפך לבן פנה היווני האכזרי, וידבר אליו רכות, כי יטעם מעט מבשר החזיר לעיני העם במצוות המלך. וימאן הזקן ויאמר'' 'הרף ממני, כי לא אעבור על מצוות אלהי, ויעבור עלי מה!'. ויוסף השר לפצור בו ולאחרונה לחש באזנו ודבר לאט עמו. אבל הזקן הצדיק ענהו בקול: 'ראה אתה אומר אלי לאכול בשר כשר אשר יובא לי מידך – והלא בזה עוד אחטיא את הרבים, בחשבם כי אכלתי מבשר זִבְחֲכֶם, וענו ואמרו: אם זה אלעזר הזקן, בן תשעים שנה, אכל טְרֵפָה לעיני כל, למה זה אפוא נצדק ממנו? – לכן חדל נא ממני, כי עצתך לא תקום ולא תהיה'. אז חרה אף פיליפוס עד להשחית, ויצו ויכו את הזקן מכות אכזריות, וימרטו לחייו, ויענוהו, והוא נשא מכאוביו דומם, וכאשר לא קמה בו עוד רוח, חגר שארית כחו ויקרא בקול גדול: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ, אֲדֹנָי אֶחָד!' – ובקריאתו זו יצאה נשמתו.
תאריך פטירתו אינו ידוע, אך יש העושים הילולה לזכרו בכ''ג בטבת.
|
