620 לפני הספירה (?) – 564 לפני הספירה (?)
אַיְזוֹפּוֹס (Aisopos. גבן, מכוער, בעל אף פחוס ורחב, שפתיים עבות, גוף מעוות וקול צורמני) היה עבד שחור מאתיופיה, ומכאן שמו: אתיופי, שהתגלגל לאיזופוס (אך יש גרסאות שונות בדבר מקום הולדתו, בהן פְרִיגְיָה, אתונה, תְּרַאקְיָה ועוד). הוא נולד כנראה בשנת שש מאות ועשרים לפני הספירה. לא נודע שמו האמתי. בעליו של העבד, בסַמוֹס, היה יַדְמוֹן. איזופוס, אף שהיה מגמגם, נהג להצהיל את לב אדונו בסיפורים משעשעים שלקח טוב בצדם. אלה היו, בדרך כלל, סיפורים על חיות, עופות, עצים וצמחים (המדברים, פותרים בעיות ובעלי תכונות אנושיות), אך השלכת הלקח הייתה ברורה: מעשיהם, התנהגותם, אופים ותכופות – כסילותם של בני אדם. הסיפורים האלה נודעים היום כ''משלי איזופוס'' (וגם כ''משלי השועלים''). המשלים עברו מפה לפה ומאוזן לאוזן, מדור לדור, והועלו על הכתב רק במאה השלישית לספירה, על ידי המשורר בָּבְּרִיוּס, שחרז אותם ביוונית. במאה הרביעית תרגם המשורר הרומי פֶּדְרוּס אַוְיָנוּס ארבעים ושניים מהמשלים – ללטינית. עוד חמש מאות שנים עברו, ובמאה התשיעית שוב תורגמו משלים אחדים ללטינית, הפעם בידי אִיגְנַטְיוּס דִּיָאקוֹנוּס.
ידידיו של יַדמון, בהם פילוסופים נודעים, נהנו אף הם מהסיפורים המחוכמים ואחד מהם שכנע את ידמון למכור לו את עבדו זה. ברבות הימים נמכר איזופוס מבעלים לבעלים ולבסוף קנה אותו קיסר לוּדִים (לוּדְיָה, או לִידְיָה, ממלכה במערב מרכז אסיה הקטנה, סמוך לאיזמיר הטורקית בימינו), קְרֵזוּס. מסורת אחרת אומרת שאיזופוס קנה את חרותו לאחר ששימש בהצלחה סנגור וטען בזכותו של עשיר מסמוס. אגדה מספרת שהראה נדיבות כלפי כוהנת של האלה איזיס, ועל כן האלה ריפאה אותו מגמגומו, והעניקה לו כושר דיבור ותכונה של מספר סיפורים.
איזופוס (כך על פי פְּלוּטָרְכוֹס) סעד בחברת שבעת חכמי יוון, וישב בסעודה ליד ידידו סוֹלוֹן. הוא נהג לסייר ברחבי לודיה ויוון ולהשמיע באוזני הציבור את משליו החכמים. כך עשה גם בדלפי, שאליה שלחו הקיסר הלודי כציר. אך תושבי העיר, שנהנו מהמשלים, לא כיבדוהו כפי שחשב שראוי לו. כדרכו, הביע דעתו עליהם במשל: שבבים הנפלטים בעת כריתת עצים ונופלים לנהר, נראים מרחוק גדולים ומרשימים. המתקרב אל הנהר לצפות בהם, מתאכזב לגלות שאלה רק שבבים, הצפים על מי הנהר, והם קטנים וחסרי ערך. הנמשל הובן לתושבי דלפי: הם-הם הקטנים ועלובי הנפש. התושבים נעלבו וחיפשו דרך לחסל את איזופוס. הם טמנו בין חפציו גביע זהב שנטלו ממקדש אפולו, והעלילו על איזופוס שחילל את הקודש. זאת גם זאת: איזופוס טען שהאורקל השוכן במשכן האלים בדלפי מסייע לכוהנים להרוויח ממצוקותיהם של אזרחים פשוטים שנתנו נדבה לאורקל כדי לשמוע על אודות עתידם. כך נגזר דינו של איזופוס למיתה: הוא יושלך מן הצוק הרם הסמוך למקדש אפולו.
בימים שחלפו עד ביצוע גזר הדין המשיך איזופוס להמשיל משלים ולהשמיעם באוזני חבריו שבאו לעודדו. עם המאזינים נמנו גם סוהריו. כשהובל אל הצוק שממנו יופל אל מותו סיפר לאנשי דלפי – שוב: בלי מורא – משל על עכבר שביקש לסעוד עם צפרדע. הצפרדע הזמינה אותו אל ביתה שבנהר, קשרה את רגלו אל רגלה וקפצה למים. העכבר, שקצו קרב, אמר לצפרדע: ''אני אמות על לא עוול בכפי, אבל בעל חיים אחר יבוא וייקום את נקמתי ממך''. ואכן, עורב שחלף מעל ראה את העכבר שצף על פני המים, חטפו ובלעו יחד עם הצפרדע. הנמשל: איזופוס הוא העכבר, ובני בבל ובני יוון [העורב] יבואו וינקמו את דמי מידי תושבי דלפי [הצפרדע].
בעודם בדרך למקום ההוצאה להורג הצליח איזופוס להימלט ומצא מקלט במקדש אפולו. למרות שאין להתפרץ אל מקדש, נתפס ולוכדיו המשיכו עמו בדרכם אל מקום ההוצאה אל הפועל של הריגתו. כל הדרך המשיך להשמיע את משליו, שלקחם היה שנקמתו, נקמת חסר אונים, תחול עליהם. הוא גם לעג להם והשפיל אותם. כך אמר: איכר ביקש, לעת זקנתו לראות עיר. ידידיו רתמו שני חומרים לעגלה והורו לו לדפוק ולהאיץ בחמורים, והם יובילוהו אל העיר. אך החמורים לא מצאו את דרכם בשל סופת אבק וחול והאיכר מצא עצמו בראש סלע, על סף תהום. הוא נשא דבריו אל זאוס ושאל: ''מה חטאתי, שגזרת עליי למות בודד ועזוב, רחוק מבני ביתי? ועוד גם זאת: קצי יבוא לא על ידי סוסים אצילים, אלא על ידי חמורים נקלים, חסרי ערך''. כרגיל, נלווה למשל הזה נמשל: ''גם מערי'', הצהיר איזופוס באוזני לוכדיו, ''גדול ביותר, על שאני מובל אל מותי לא בידי אנשי מעלה, אלא בידי עבדים חדלי אישים''.
איזופוס קילל אותם ונשא תפילה לאלים שישיבו לו את כבודו אחרי מותו וינקמו בבני המקום. אנשי דלפי דחפו אותו מראש הסלע אל מותו, ועצמותיו התפזרו בתהום-רבה (כנראה בשנת חמש מאות שישים וארבע לפני הספירה, בן חמישים ושש).
והנקמה? על דלפי באו מגפות קשות, רעב ופורענויות. האורקל שנועצו בו אמר שעל מנת לכפר על דמו של איזופוס, עליהם לבנות מקדש ולהקים עמוד זיכרון לממשל הדגול.
הַמַּזָּל וְהַנַּעַר [מתוך ''מאה משל ומשל'' – משלי אַיְסוֹפּוֹס, אבי אבות הממשלים. מסופרים בעברית על פי הנוסח האנגלי של מוֹנְרוֹ לִיף, על ידי בָּרוּךְ קְרוּפְּנִיק. הוצאת ספרים יהושע צֶ'צֶ'יק, תל אביב, תשי''א]:
נַעַר אֶחָד יָשֵׁן קָרוֹב מְאֹד לְפִי בְּאֵר. רָאָה אוֹתוֹ הַמַּזָּל וְעוֹרֵר אוֹתוֹ מִשְּׁנָתוֹ.
- שְׁמָעֵנִי, בְּנִי, וְלֵךְ לִישֹׁן לְמָקוֹם אַחֵר. אִם לֹא יִקְרֶה לְךָ כְּלוּם, לֹא יֹאמַר אִישׁ שֶׁדָּאַגְתִּי לְךָ. אֲבָל אִם תִּפֹּל חָלִילָה לְתוֹךְ הַבְּאֵר, יֹאמְרוּ כָּל הַבְּרִיּוֹת כִּי אֲנִי הֲרֵעוֹתִי לְךָ. וְעָלַי, הַמַּזָּל, כְּבָר רוֹבְצִים כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה חֲטָאִים שֶׁלֹּא חָטָאתִי.
הַלֶּקַח: גַּם לַמַּזָּל לֹא תָּמִיד יֵשׁ מַזָּל.
בִּשְׁנַת 1971, בִּיל קוֹסְבִּי גִּלם את דמותו של איזופוס בהפקה לטלויזיה ''משלי איזופוס – הצב והארנבת''.
[בָּרוּךְ קְרוּפְּנִיק, עַל פִּי מוֹנְרוֹ לִיף]: ''הָאַרְנֶבֶת וְהַצָּב''.
מַעֲשֶׂה בְּאַרְנֶבֶת, שֶׁלִּגְלְגָה בְּגַסּוּת רוּחַ עַל צָב, הַמְּהַלֵּךְ לְאַט, וְהִתְיַהֲרָה שֶׁהִיא רָצָה בִּמְהִירוּת יְתֵרָה.
- טוֹב אֵפוֹא – אָמַר הַצָּב – הָבָה נַעֲרֹךְ מֵרוֹץ וְנִרְאֶה אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר. נָרוּץ מֶרְחָק שְׁמוֹנֶה פַּרְסָאוֹת וַאֲנִי מִתְעָרֵב אִתָּךְ, שֶׁאֲנִי אֶזְכֶּה בַּמֵּרוֹץ.
- אָכֵן זוֹהִי הִתְחָרוּת! – אָמְרָה הָאַרְנֶבֶת.
בָּחֲרוּ שְׁנֵיהֶם אֶת הַשּׁוּעָל לְשׁוֹפֵט בֵּינֵיהֶם וְזִנְּקוּ בַּמֵּרוֹץ.
הָאַרְנֶבֶת פָּתְחָה בַּמֵּרוֹץ כְּחֵץ מִקֶּשֶׁת וְעַד מְהֵרָה הִרְחִיקָה כָּל כָּךְ עַד שֶׁעָמְדָה וּמִלְאָה צְחוֹק פִּיהָ וְחִכְּתָה שֶׁהַצָּב הַזָּקֵן הַמְּהַלֵּךְ לְאַט יֵרָאֶה מֵרָחוֹק.
הִיא חִכְּתָה זְמַן רַב וְחָשְׁבָה שֶׁהִיא כָּל כָּךְ בְּטוּחָה בַּנִּצָּחוֹן עַד שֶׁאָמְרָה לְעַצְמָהּ:
- אַסְפִּיק עוֹד לַחֲטֹף שֵׁנָה קַלָּה בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ עַל הַדֶּשֶׁא.
הַדֶּשֶׁא הָיָה רַךְ וְנוֹחַ וְהָאַרְנֶבֶת נִרְדְּמָה תַּרְדֵּמָה עֲמֻקָּה. הַצָּב הִתְנַהֵל בֵּינְתַיִם לְאִטּוֹ, אֲבָל בִּתְמִידוּת, בְּלִי הֶפְסֵק.
כְּשֶׁנִּתְעוֹרְרָה הָאַרְנֶבֶת קָפְצָה מִיָּד מִמְּקוֹמָהּ וְדָהֲרָה בַּדֶּרֶךְ לַמַּטָּרָה, אֲבָל אִחֲרָה אֶת הַמּוֹעֵד. הַצָּב הַזָּקֵן הָאִטִּי הִגִּיעַ רִאשׁוֹן לַמַּטָּרָה וְזָכָה בַּמֵּרוֹץ.
הַלֶּקַח: לֵךְ לָבֶטַח לְאִטְּךָ וְתָבוֹא תָּמִיד בְּעִתְּךָ.
[להלן: תרגם שלמה שפאן מיוונית עתיקה. הופיע ב''משלי איזופוס'' ב''מוסד ביאליק'', בשנת תשל''ב]:
נִשְׁרָה אַחַת רָדְפָה אַחֲרֵי אַרְנֶבֶת. הָאַרְנֶבֶת, בְּאֵין לָהּ כָּל מוֹשִׁיעַ, פָּנְתָה אֶל הַחִפּוּשִׁית – זוֹ לְבַדָּהּ נִגְלְתָה לְעֵינֶיהָ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה – וּבִקְּשָׁה מִמֶּנָּה עֶזְרָה. אִמְּצָה הַחִפּוּשִׁית אֶת רוּחָהּ שֶׁל הָאַרְנֶבֶת וּכְשֶׁהִתְקָרְבָה הַנִּשְׁרָה בִּקְּשָׁה מִמֶּנָּה שֶׁלֹּא תִגְזֹל מִמֶּנָּהּ אֶת בַּת-חָסוּתָהּ. אוּלָם הַנִּשְׁרָה בָּזָה לִזְעִירוּתָהּ שֶׁל הַחִפּוּשִׁית וְטָרְפָה אֶת הָאַרְנֶבֶת לְעֵינֶיהָ. מֵאוֹתָהּ שָׁעָה נָטְרָה הַחִפּוּשִׁית אֶת עֶבְרָתָהּ לַנִּשְׁרָה וְאַרְבָה תָמִיד לְקִנָּהּ, וּכְשֶׁזּוֹ הִטִּילָה בֵיצֶיהָ הָיְתָה מִתְרוֹמֶמֶת בָּאֲוִיר וּמְגַלְגֶּלֶת אוֹתָן מִן הַקֵּן וּמְשַׁבֶּרֶת אוֹתָן. מִשֶּׁגֹּרְשָׁה הַנִּשְׁרָה מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת נִמְלְטָה אֶל זֶוְסְ (עוֹף זֶה קָדוֹשׁ לְזֶוְסְ) וּבִקְּשָׁה מִמֶּנּוּ שֶׁיִּתֵּן לָהּ מִקְלָט בָּטוּחַ בִּשְׁבִיל גּוֹזָלֵיהָ. נָתַן לָהּ זֶוְסְ רְשׁוּת לְהַטִּיל אֶת הַבֵּיצִים וּלְשִׂימָן בְּחֵיקוֹ. רָאֲתָה הַחִפּוּשִׁית אֶת הַדָּבָר, עָשְׂתָה כַּדוּר שֶׁל גְּלָלִים וְהִתְרוֹמְמָה אִתּוֹ בָּאֲוִיר, וְכַאֲשֶׁר הָיְתָה מֵעַל לְחֵיקוֹ שֶׁל זֶוְסְ הִשְׁלִיכָה לְתוֹכוֹ אֶת הַכַּדּוּר. זֶוְסְ רָצָה לְנַעֵר מֵעָלָיו אֶת הַגְּלָלִים וְקָם מִמְּקוֹמוֹ. וְכָךְ הִשְׁלִיךְ בְּלִי מֵשִׂים אֶת הַבֵּיצִים לָאָרֶץ. מֵאוֹתָהּ שָׁעָה, אוֹמְרִים, אֵין הַנְּשָׁרוֹת מַטִּילוֹת בֵּיצִים בָּעוֹנָה שֶׁנִּמְצָאוֹת בָּהּ חִפּוּשִׁיּוֹת.
＊ מָשָׁל זֶה מְלַמֵּד, שֶׁאֵין לְזַלְזֵל בְּשׁוּם אָדָם. יֵשׁ לָדַעַת, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם חַלָּשׁ בְּמִדָּה כָּזֹאת, שֶׁלֹּא יוּכַל בְּיוֹם מִן הַיָּמִים לִנְקֹם נִקְמַת הֶעָוֶל שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ.
|
