אֶלִיעֶזֶר בֶּן-יְהוּדָה, ''מחייה השפה העברית'', נולד בלוּשְׁקִי (Luzhki), ליד וִילְנָה שבלִיטָא כאליעזר יצחק פֶּרְלְמַן-אוּלְיָאנוֹב (כ''א בטבת תרי''ח, שבעה בינואר 1858). הוא קיבל חינוך מסורתי, למד ב''חדר'' וב''ישיבות'', והתחיל ללמוד רפואה באוניברסיטה בפאריס. אולם בגלל מחלה קשה נאלץ להפסיק את לימודיו, ויצא, בתמיכת הברון רוטשילד, לאלג'יר, לשם ריפוי והבראה. בהשפעת תנועת השחרור של עמי הבלקן פרסם בשנת 1879, ב''השחר'' של פרץ סמולנסקין, מאמר וכותרתו: ''שאלה נכבדה'', על שיבת עם ישראל לארצו ועל החייאת הלשון העברית כשפה לאומית מדוברת, ולא לצורכי ספרות בלבד. כך זכה לכינוי: ''אבי הדיבור העברי''. המאמר ''שאלה נכבדה'' נחשב לתחילתה של תנועת ''חיבת ציון''. אליעזר בן-יהודה עלה ארצה בשנת 1881, עם אשתו, דבורה יונאס (הם הגיעו לירושלים באוקטובר, לפנות בוקר. שערי העיר העתיקה היו עדיין סגורים. אפשר היה להתכופף ולהיכנס מבעד לפשפש, אולם בן-יהודה סירב להיכנס לירושלים כפוף, וחיכה עד שהשער ייפתח). לפני עלותו ארצה נדר נדר לדבר אך ורק עברית, ובמבטא ספרדי. בארץ הוא הנהיג בביתו את הדיבור בעברית ובנו, איתמר בן אב''י (ראשי תיבות: אליעזר בן-יהודה) היה הילד הראשון שהעברית הייתה שפת האם שלו. בראשית שנת 1882 הקים, יחד עם פינס את החברה: ''תחיית ישראל'' ומטרתה – לרכוש אדמות. הוא דרש להנהיג את העברית כלשון הוראה וככלי במלחמתו למען האידיאל הזה החל להוציא בירושלים עיתון לוחם לעברית ושמו: ''הצבי''. בעיתונו הטיף נגד ה''חלוקה'' ונלחם בממונים של ה''כוללים''. רבני ירושלים הקנאים החרימו את עיתונו, גם משום שראו בעברית לשון קודש ולא לשון חולין, אך הוא המשיך בעריכתו ובהוצאתו, מתוך אמונה יוקדת בשליחותו ובדעותיו. הקיצונים שברבנים החליטו לנקוט צעד מרחיק לכת, והלשינו עליו באוזני השלטון התורכי. הם הסתמכו על מאמר שפורסם ב''הצבי'' על ידי חותנו של בן-יהודה, שנ''ה יונאס. כותרת המאמר הייתה: ''מצוות צריכות כוונה''. המאמר הודפס בערב חג החנוכה תרנ''ד, 1893. בין השאר הופיע בו המשפט: ''נאסוף צבא ונלך קדימה''. המלשינים תרגמו את המשפט מתוך כוונה מסלפת, ו''הסבירו'' אותו בדרכם למשטרה התורכית, כאילו נאמר בו: ''נאסוף חיל ונעלה על המזרח''. אליעזר בן-יהודה נתפס והושם בכלא ''חבס אל דם'' (''חבס''=בית כלא) בעיר העתיקה בירושלים. הוא נידון לשנת מאסר על ''מרידה במלכות''. [בנו של אליעזר בן-יהודה, איתמר בן אב''י, אומר שההלשנה על ''מרידה במלכות'' באה על רקע מאמרים שכתב בן-יהודה עצמו, על מלחמת המכבים לשחרור הארץ מידי זרים, ועל כך שהביע תקווה, שיום יבוא, ואנשי צבא עבריים יילחמו שוב לגאולת ארצם]. הברון רוטשילד השתדל למען בן-יהודה הכלוא, וגם שיחד בכסף, ובן-יהודה שוחרר כעבור חודש למאסרו - עד לערעור. כעבור שמונה חודשים יצא זכאי בדיון בעניינו שהתקיים בביירות.
דבורה אשתו נפטרה משחפת (שנדבקה בה מבן-יהודה עצמו) בהיותה בת שלושים ושש, ובן-יהודה נשא לאישה את אחותה חמדה (בילה-פאולה), שהייתה עזר כנגדו במלחמתו למען העברית ואף סייעה לו רבות בהוצאת ''מילון הלשון העברית הישנה והחדשה''. תמיכתו בתוכנית אוגנדה של הרצל הקימה, בשעתו, חומה בינו לבין הציונים, אולם אחרי הצהרת בלפור הוא חזר אל עמדתו הציונית הטהורה ואז סלחו לו על סטייתו הזמנית לטריטוריאליות.
אליעזר בן-יהודה נמנה, בשנת 1890, עם מייסדי ''ועד הלשון'', לימים: ''האקדמיה ללשון העברית'', ועמד בראשו עד יום מותו.
בעת שהיה אליעזר בן-יהודה בכלא, הוא החל לכתוב את מילונו העברי הגדול. כעבור עשרים ותשע שנים מיום שחרורו מן הכלא, בליל שבת, אור ליום השבת, נר שני של חנוכה, כ''ו בכסלו תרפ''ג, ששה עשר בדצמבר 1922 (השנה השישית להצהרת בלפור), יצאה נשמתו במיתת נשיקה. בימיו האחרונים סיים להעתיק למילונו את תיקוניו בערך: ''נְשמה''. בפיו או בלבו אולי הגה את המלים: ''אני מאמין''. זו האמונה באלמותיותה של נשמת האומה העברית ושפתה. על שמו של אליעזר בן-יהודה נקראה המושבה ''אֶבֶן יְהוּדָה'', וכמעט בכל יישוב בארץ קרוי אחד הרחובות על שמו.
תיאור רגעיו האחרונים הידועים למשפחתו נמסר על ידי אשתו, חמדה, בספרה על בן-יהודה: ''חייו ומפעלו'', משנת 1940. בפגישה בביתו של איתמר בן-אב''י, עם אליעזר בן-יהודה, עם פרופסור חיים ויצמן ועם קולונל פְרֶדֶרִיק הֶרְמַן קִישׁ, מנהל המחלקה המדינית בסוכנות היהודית. הועלתה טענה, כאילו קיש אינו עושה די למען היהודים ואילו הֶרְבֶּרְט סָמוּאֵל אף נוטה יותר לצד האנגלים. הדברים הביאו את בן-יהודה לידי התרגשות גדולה. דוקטור חיים ויצמן אמר שהאנגלים עומדים מאחורי הכרזת בלפור ולא חזרו בהם בעניין הזה, אלא שהיהודים הם שמתקשים להשליך אחרי גוום את חיי הגלות ולחיות חיי עם בארצו. ויצמן הציע לבן-יהודה לכתוב כרוז לעם ולכתוב בו דברים שייצאו מלבו ויפלו על לבבות אחיו היהודים. בביתו באותו לילה עלה בן-יהודה לא לחדר השינה כי אם לחדר עבודתו, לבוש בבגדיו השחורים המהודרים. בשתיים אחר חצות הניח את העט מידו (לאחר שהצליח לכתוב רק חמש שורות) ואמר לחמדה: ''אין לי רוח הקודש. אולי מחר אצליח למצוא את המלים והמבטאים כדי להביע לבני עמנו את האחריות הרובצת עליהם''. למחרת, בעמידה ליד מכתבתו, הצליח לנסח רק עוד חמש שורות. בערב, לאחר סעודת השבת שבה אירח שתי גברות יהודיות מהולנד ומארצות הברית (ותבע מהן למהר ללמוד לדבר עברית) התנצל בן-יהודה באוזני הנוכחים ושב ועלה אל חדר עבודתו. האורחים הלכו לביתם בחצות וחמדה עלתה אל בעלה. היא מצאה אותו עומד לנוכח אותן עשר שורות. חמדה לקחה את העט מידו ואמרה: ''השעה מאוחרת ואתה עייף. מחר תכתוב. והלא תמיד אמרת, כי בבוקר השכם המוח צלול והעבודה ברוכה''. בן-יהודה ענה: ''איני יכול לכתוב כרוז זה!''. בתוך זמן קצר הגיעו רופאים לטפל בו: הדוקטורים וייץ, ניימן, כגן, דוסטרובסקי ומזי''א. חמדה שאלה את בן-יהודה אם הוא מרגיש יותר טוב. ''כן, יותר טוב''. ענה, ואלה היו מילותיו האחרונות.
חמדה כיסתה את גופתו של אליעזר בן-יהודה בדגל שקיבל, ודוקטור מַזְיָ''א עצם את עיניו. המונים (מספרם הוערך בין עשרת אלפים לשלושים אלף) הגיעו להשתתף במסע הלוויה, שיצא מהבית ברחוב החבשים (היום: רחוב אתיופיה. על הבית היום נקבע שלט המסביר שבבית הזה חי ופעל בן-יהודה, ועוד מצוטטות בשלט שורות משירו של ירון לונדון: ''אליעזר בן-יהודה). זה היה ביום ראשון, כ''ז בכסלו התרפ''ג, שבעה עשר בדצמבר 1922. גשם שוטף ירד בעת מסע ההלוויה. בן-יהודה נקבר בהר הזיתים, במקום הנשקף אל מקום בית המקדש. בארץ הוכרז אבל לאומי למשך שלושה ימים. על מצבתו של אליעזר בן-יהודה נחקק: ''אליעזר בן-יהודה, מחיה הלשון העברית ומחבר המלון הגדול. נפטר בירושלים בשנת הששים וחמש לימי חייו, כ''ו כסליו, ו' להצהרת בלפור''.
חזונו של בן-יהודה היה למציאות. אמרותיו: ''יהודי, דבר עברית'', ו''דבר עברית והבראת'', התקבלו כצוואתו לעם בארצו. זמן-מה לפני מותו אמר לחמדה: ''כדי שלשוננו תחיה, צריך אני למות''.
ב''עת-מול'', עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, כרך כ''ז, גיליון 1 (159), חשוון תשס''ב, נובמבר 2001, מספר דודו דיין במדורו על אנשים, אירועים ומקומות: ''עתמול-שלשום'':
''בן-יהודה החליט לנתק קשריו עם עברו. שינה שם משפחתו לבן-יהודה והלך לקונסוליה הרוסית שבמגרש הרוסים כדי להסדיר השינוי ולהחזיר הדרכון. הוא פנה לפקיד מזוקן וגדל מידות, הציג עצמו בשמו העברי, מסר את דרכונו כי 'אין לי צורך בו'. הפקיד בחן את הדרכון שם נרשם השם הרוסי של בן-יהודה 'אוּלְיָנוֹב'. הפקיד נזכר שיש ברשותו מעטפה שנשלחה לפי שם זה. הושיט אותה לבן-יהודה. השולח היה אחיו, מהעיר לושקי, שככל הנראה שלח כסף לאח הנצרך. הפקיד ביקש מאב'י לאשר בחתימה קבלת המכתב בשם הרשום במעטפה: 'אולינוב'. בן-יהודה התבונן בפקיד, התלבט שנייה, החזיר המעטפה לפקיד ואמר: 'אני כבר לא אולינוב'.
בטרם יעזוב המשרד, בלי המעטפה, שאל הפקיד את בן-יהודה אם הוא מכיר בלושקי מישהי ושמה פייגה. 'שם אמי הוא פייגה', השיב בן-יהודה. 'היה לה אח בשם דוב-בר, שבהיותו בן שבע נחטף בידי הקוזאקים, נלקח לצבא ומאז אבדו עקבותיו. מה שם אדוני?'. בטרם השיב נפל הפקיד המגודל על שכם בן-יהודה הצנום ופלט: 'אני הייתי דוב-בר...'''.
א. דַּנְצִיג כתב שיר-הספד על בן-יהודה (הלחין קַרְל סַלוֹמוֹן, שלימים עברת את שמו לקַרְאֵל שַׂלְמוֹן):
כַּבְלֵי-עַבְדוּת הִשְׁלַכְתָּ, / מָאַסְתָּ בַּגָּלוּת; לְאַרְצְךָ הָלַכְתָּ - / בִּקַשְׁתָּ הַחֵרוּת. // עֱזוּז וְאוֹר אָגַרְתָּ, / אַבִּיר בַּמַּעֲרָכָה; / וְלַתּוֹעִים הֵאַרְתָּ - / עַד אֹפֶל-קִבְרְךָ. // חֲזוֹן-מִקְסָם חָזִיתָ, / קֵץ-פֶּלֶא לְעַמְּךָ; / לִרְאוֹת יוֹם-יוֹם קִוִּיתָ - / הֲיָקוּם זֶה חֲלוֹמְךָ? - - - // דֻּגְמָה לָעָם הָיִיתָ, / דֻּגְמָה לְעַם שָׁלֵם; שָׂפָה מֵתָה הֶחֱיִיתָ - / דּוֹבַבְתָּ עַם אִלֵּם''.
הפסל והאמן בּוֹרִיס (זַלְמָן דֹּב) שַׁץ, מייסדו ומנהלו של בית הספר ''בצלאל'', יצק בגבס את מסכת המוות של אליעזר בן-יהודה ועל פיה רקע על לוח ארד גדול את דיוקנו של מחיה השפה. הוא הוסיף על הלוח את מועד לידתו של בן-יהודה (השונה מגרסת הביוגרף הראשון של בן-יהודה, יעקב גולדמן, שנמסרה לו, לדבריו מפי בן-יהודה עצמו) ואת תאריך פטירתו, ושלושה בתי שיר [הניקוד שלי. ד.כ.]: ''נולד י''ד אדר א' תשפ''ח לחֻרבן. נפטר כ''ו כסלו שנה ששית להצהרת בלפור''. ובתי השיר: ''יָדַעְתִּי חוֹזֶה אֶחָד גְּלוּי עֵינַיִם / חֲזוֹן עֲנָקִים חָזָה בֵּין גַּמָּדִים / בָּאֹפֶל גָּר - וְהוּא לַשֶּׁמֶשׁ קָרָא / וְדֶגֶל חֹפֶשׁ הֵרִים לָעֲבָדִים // יָדַעְתִּי חוֹלֵם אֶחָד גְּלוּי עֵינַיִם / דּוֹר שָׁלֵם חֲלוֹם פְּלָאוֹת אָרַג, טָוָה / דּוֹר שָׁלֵם יִחֵל - וַחֲלוֹמוֹ נִהְיָה / חֲזוֹן-לִבּוֹ קָם וְשִׁמְשׁוֹ טֶרֶם כָּבָה // בַּהֹוֶה חַי וּלְשׁוֹן עַם-קְדוּמִים דִּבֵּר / וְגַלְגַּל תְּקוּפוֹת אֲחוֹרַנִּית לִדְחוֹף אָמַר / עַם לָעַג לוֹ אַךְ הוּא בִּפְלָאוֹת הֶאֱמִין / וַחֲזוֹן הַמִּזְרָח בַּמַּעֲרָב נָשַּׂא שָׁמַר''.
לאחר פטירתו של בוריס שץ, הוא נטמן בהר הזיתים בצד קברו של אליעזר בן-יהודה.
|
