ביום חמישי, כ' באב תשס''א, תשעה באוגוסט אלפיים ואחת, בשעה שתיים ודקה אחת אחרי הצוהריים, הפעיל מחבל-מתאבד מטען חבלה שנשא בתיק צד על כתפו, בפתח מסעדת המזון המהיר: ''סבארו'', בצומת הרחובות הסואן ביותר בלבה של ירושלים: רחוב יפו, רחוב שטראוס ורחוב המלך ג'ורג'. בין ההרוגים הרבים (חמישה עשר, ויותר ממאה ושלושים פצועים) היו גם חמישה בני משפחה אחת, משפחת סחייוויסחורדר: האם צירה, בת ארבעים ואחת; האב מרדכי, בן ארבעים וארבע; הבת רעיה, בת ארבע עשרה; התינוקת זהובת התלתלים חמדה,בת שנתיים; ואברהם-יצחק, בן ארבע. נותרו בחיים: לאה, בת עשר, פצועה קשה; חיה, בת שמונה, פצועה קשה (למבקריה בימים שאחרי הפיגוע אמרה, כי המשיח יגיע בקרוב, והיא תזכה לשוב ולהתאחד עם בני משפחתה); ושלושת הילדים שלא נכחו במקום בעת האסון: בן-ציון, בן עשרים ואחת; מאיר, בן תשע עשרה; ושבואל, בן שבע עשרה.
אחרי הפיצוץ הנורא, הילדים בערו באש התופת. ילד אחד צעק: ''אבא, הצילו!'', והאב אמר לו: ''תגיד 'שמע ישראל'!''. כולם צעקו ''שמע ישראל'' זמן רב, עד שנדמו. ''פתאום היה שקט'', העידה הפצועה בינוני שירה נמט, בת חמש עשרה, שעמדה בתור אחרי בני משפחת סחייוויסחורדר.
משפחת סחייוויסחורדר עלתה ארצה מהולנד בשנת 1986. מירושלים הם עברו ליישוב נריה (טלמון צפון, ממערב לרמאללה) שבחבל בנימין, ממניעים דתיים-לאומיים, בשנת 1995. האם צירה, קלינאית תקשורת, הייתה אחראית על מוסד בירושלים, ''שמע'', לתלמידים לקויי שמיעה. האב מרדכי עסק ביבוא כימיקלים. בשנת 2000 עזב את עסקיו והתרכז בלימודי דת. הוא הקים תלמוד תורה לילדי כיתות א', ב' וג'. זהו מוסד תורני ועצמאי, שהלומדים בו ויתרו על החינוך הממלכתי-דתי. הכיוון היה חרדי, אך ציוני. בכל יום, בלי חופשות כלל בכל השנה כולה, למדו בו עד שעות אחר הצוהריים.
בן-ציון ומאיר, חברה צעירים מזן חדש של מתנחלים מודרנים, שרתו בצבא, ואימצו לעצמם גישה ליברלית.
ביום ששי שלמחרת הפיגוע, הובאו חמשת בני משפחתם לקבורות בהר המנוחות בירושלים. בין המספידים: שגריר הולנד בישראל, בשם הממשלה והעם ההולנדי, והרב פרידמן, סב המשפחה, שאמר: ''ניצלנו מהשואה והגענו לארץ ישראל. הצלחנו לעבור את כל הגיהינום. חשבנו שהגענו הביתה ושיש לנו כאן חיסיון. אבל אין כאן גבול. ניצלנו, אבות, בנים וילדים, בגרמניה, ופה אנחנו צריכים לראות איך קוברים אתכם''.
הרב הראשי לישראל, הרב ישראל מאיר לאו, שהשיא את מרדכי ואת צירה, ליווה אותם שוב, הפעם בדרכם האחרונה. הוא פרץ בבכי מול חמש הגופות ואמר: ''אני פונה אל אלוהים בשם רבבות עם ישראל ואני שואל: עד מתי? עד מתי רשעים יעלוזו? קוראים לזה מתאבדים? הם רוצחים שפלים. אלה ששולחים אותם לפגוע בנקיים, לזרוע דם. כמה עוד אפשר לשאת?''. אבל, אמר הרב הראשי, מדינת ישראל לא תישבר: ''אנחנו ניאחז כאן בציפורניים. אנחנו ניאחז ברגבי האדמה הזאת''.
גם ההרוגה פרידה מנדלזון, בת ששים ושתיים, זעקה ברגעיה האחרונים: ''שמע ישראל''.
המחבל-המתאבד הוא עז א-דין מסרי, פעיל חמאס בן עשרים ושלוש, מהכפר עקבה, הסמוך לג'נין.
ב''מוסף לשבת'' של העיתון ''ידיעות אחרונות'', ביום ו', י''ב באלול תשס''א, שלושים ואחד באוגוסט 2001, פורסם שיר של מלכה שקד: ''תחיית המתים'': ''תחיית המתים של אימא / ואבא שלה / ושלושת אחיה / נותנת חיים לחיה הקטנה. / בת מזל. / בת שמונה. / דמיוני קצר מלדמות / מה יהיו חייה כשתגדל, / כשתחיית המתים שלה תקטן / ותמות / כחלום יעוף''.
|
