בשניים באוקטובר 1993 הוצג איש העסקים ראובן (רובי) שפירא רשמית כבעלים של קבוצת הפועל חיפה. אמנם עוד שנתיים קודם לכן החל להזרים כספים לקבוצה כדי למנוע ממנה לשקוע ולהיעלם וכדי לאפשר החתמת שחקנים-כוכבים. הכספים האלה עזרו להפועל חיפה לחזור לליגה הראשונה. בעונה שבה היה לבעלים של הקבוצה, שרד המועדון בליגה רק אחרי משחקי מבחן מול שמשון תל אביב. שפירא, שהיה אז בענייני עסקיו (עסקי דגים) בניגריה, אמר: ''בשבילי זה כמו זכייה באליפות העולם'', והעניק בונוסים גדולים לשחקנים. אך הפריצה של הקבוצה באה רק בעונת 7-96. בעונת 8-97 מונה אלי גוטמן למאמן הקבוצה, והוא הוביל את ''הפועל חיפה'' לאליפות בעונת 1999. זה היה יומו הגדול של רובי שפירא, שהאמין בקבוצה, אהב אותה, וקנה אותה וטיפח אותה גם כחוב של כבוד וזיכרון לאחיו הגדול יוסי שנפטר, ושביקש ממנו טרם מותו לעשות זאת. יוסי נפטר ממחלת הסרטן בהיותו בן שלושים ושתיים. גם אביהם של רובי ושל יוסי, דב, גזבר הפועל חיפה בסוף שנות החמישים, נפטר מסרטן. רובי ורעייתו, תורמים גדולים לבתי חולים ולקרנות של נזקקים, אירחו בביתם במשך שנים כנסים, שאליהם הגיעו טובי המומחים וחוקרי הסרטן, מהארץ ומהעולם. רובי אף תרם לבתי כנסת, לקידום נוער ולחיילי צה''ל.
אחרי האליפות, רובי שפירא המשיך להשקיע בקבוצה, הגדיל את התקציב לעשרים ושניים מיליון שקלים וחלם על ליגת האלופות האירופית. אך העול הכלכלי החל להכביד עליו. כרטיסי השחקן בהפועל חיפה שועבדו לחברת דגים הולנדית. שוחררו כמעט כל השחקנים שהצעידו את המועדון קדימה. תקציב הקבוצה קוצץ לשנים עשר מיליון שקלים. בפברואר 2001 התברר, כי בהפועל חיפה אין מקבלים משכורות כבר ארבעה חודשים ברציפות. ניסיונות להעביר את הבעלות על הקבוצה לא צלחו. שמונה משחקני הקבוצה פתחו בשביתה. שפירא לא הצליח למצוא מימון, כדי לשלם לעירייה בעבור השימוש באצטדיון קריית אליעזר. שפירא החל לתת לשחקנים המחאות בלי כיסוי. הכתבות בתקשורת, שעד כה פינקה אותו, פנו נגדו, לעתים בארסיות.
ביום ששי, י''ט בכסלו התשס''ב, חנוכה, ארבעה עשר בדצמבר 2001, בביתו בניגריה, בויקטוריה איילנדס, אחת שכונת יוקרה ומרכז עסקים של לאגוס הבירה, שם רובי שפירא קץ לחייו, בירייה מרובה הצייד שלו. חברים ישראלים דואגים פרצו לביתו, וגילו את גופתו בקומה השנייה של הבית. לפני שירה בעצמו התקשר אל אשתו רחל (אם בנותיו מורן ושלי ובנו ליעם) ואמר לה: ''אני אוהב אותך''. הוא התקשר לכמה חברים קרובים ואמר להם רק שתי מלים: ''שלום, חבר''. אחר כך ניתק את השיחה. הוא התקשר אל מאמן הפועל חיפה, גיא לוי, והשאיר לו הודעה במשיבון: ''גיא, זה רובי. רציתי לדבר אתך. תשמור על עצמך. אתה לא זמין. השעה חמש ורבע''. למנהל הכללי של הקבוצה, אבי קאופמן, אמר: ''המצב קשה מאד''.
בראיון לעיתון ''ידיעות אחרונות'', בעשרים במאי 1999, בהיותו בן ארבעים ותשע, אמר רובי שפירא: ''יש לי מטרה שאני רוצה להגיע אליה. לא מהבחינה העסקית. קבעתי לעצמי את הגיל שאני צריך להגיע אליו: חמישים ושתיים''.
רובי שפירא שם קץ לחייו בהיותו בן חמישים ואחת.
|
