או
חפש מילים אחרונות לפי אות (שם האומר/ת)
א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת

זַָן רַסִין

''שקט''

על האיש/ה
בעשרים ושניים בדצמבר 1639, בעיירה La Ferté-Milon, מצפון-מזרח לפריז, נולד המחזאי (אמן הטרגדיה הקלאסית הצרפתית) והמשורר הצרפתי זַָן (בַּאפְּטִיסְט) רַסִין (Jean [Baptiste] Racine). הוא נתייתם מהוריו בעודו צעיר. אמו מתה עליו בהיותו בן שלושה עשר חודשים בלבד, ואביו – בעת שז'אן היה בן עשר. הוא התחנך על ידי סבו וסבתו ובמות סבו עברה הסבתא להתגורר במנזר הנשים פּוֹרְ[ט]-רואַיַיל (Port-Royal des Champs) ליד פריז וכאן גדל באווירה ספוגת רגש ושכל כאחת, מוסריות, אדיקות וסיגופים (לרסין לא היו העוז והאומץ לעמוד בסיגופים, ולפני מותו, כשהתענה בסיגופי מחלתו, היה אסיר תודה על כך שהנה בכל זאת הוא מסתגף בעולם הזה, ועל כן אולי יימנעו ממנו סיגופי הגיהינום). מוריו היו משכילים ומוארים שנטו ליַאנְסֵנִיזְם, זרם קתולי שהוקע על ידי הכנסייה. עיקרו: יצר לב האדם רע מנעוריו. האווירה הזאת השפיעה על כתיבתו (כבר אז החל לכתוב שירים בלטינית ובצרפתית), כמו גם ההכרות העמוקה שערכו לו מוריו עם התרבות הקלאסית והמיתולוגיות היווניות והרומיות. היה עליו לעזוב את המנזר, משום שהיַּנְסֶנִיסְטִים טענו שכתיבת מחזות ונובלות ''מרעילה את הציבור''. כעבור שנים חזר לאדיקותו הרבה, אך במשך תקופה מסוימת אחרי לימודיו פרק עול, ונטה לחיי יצירה והוללות, ב''חבורת הארבעה'': הוא, נִיקוֹלָה בּוּאַַלוֹ Nicolas Boileau), מבקר הספרות והסטיריקן שהלל את ביכורי שירתו של רסין), לַה פוֹנְטֵיין (Jean de la Fontaine) וּמוֹלְיֶיר (Molière), יחד עם שחקנים עולזים ונערות יפות.
בני משפחתו של רסין רצו שיהיה כומר או משפטן, אך הוא העדיף את כתיבת המחזות. המחזאי מולייר עודד אותו מאוד לפנות לכיוון הזה בקריירה האישית שלו. הוא אף הזמין אצלו מחזה (''הטרגדיה של תֵבַּאי''), שהעלה עם להקתו בפריז. בכל שנה כתב טרגדיה. הטרגדיות שלו זכו להצלחה רבה. עם זה, רסין, ברצותו למצוא למחזותיו במה יוקרתית יותר, עבר ''מאחורי גבו'' של מולייר ללהקה מתחרה, ואף פיתה את השחקנית הראשית בלהקתו של מולייר, Du Parc, לעבוד עמו בלהקה האחרת וגם הפך למאהבה. קמה חומת עוינות בין רסין למולייר בעקבות הבגידה הזאת.
בכתיבת הטרגדיות שלו השתדל רסין, גדול משוררי הפתוס הטרגי של צרפת, קודם כל למצוא חן בעיני הכנסייה והמלך. המלך, לוּאִי הארבעה עשר, מינה אותו, יחד עם ידידו, המבקר בואלו, להיסטוריוגרף של חצר המלכות, וכדי להיות עד ראייה של כל המאורעות, רסין נאלץ ללוות את לואי הארבעה עשר אפילו לחזית. רסין, הקריין הטוב ביותר בצרפת בזמנו, הוזמן גם ללון בחדר השינה של המלך, כדי לעזור לו בקריאתו באוזניו להתגבר על שעות נדודי השינה שלו.
רסין חי את התאוות שהוא העניק לדמויות שבמחזותיו (בדרך כלל מיקד כל דמות בתאווה אחת, והעצים את היצר הזה). בין מחזותיו הדתיים התנ''כיים (המאוחרים): ''אסתר'' ו''עתליה'' (המחזות האחרונים שכתב). בין מחזותיו האחרים: ''אַנְדְרוֹמָאכֶה'' (Andromaque''), ''בֶּרֶנִיקָה'' (''Bérénice''), ''אִיפִיגֶנְיָה'' (''Iphigénie'') וההצגה המרשימה של הסבל האנושי והאהבה כחולי חסר מרפא: ''פֶדְרָה'' (''Phèdre''). בזכות מחזותיו התקבל רסין לאקדמיה הצרפתית היוקרתית. למשך עשרים שנים הוא האט את קצב כתיבת המחזות לטובת חיי משפחה מאושרים (אשתו, אדוקה בדתה וחסודה, בת עשרים וארבע כשנישאו, הייתה עתירת כספים, וממנה נולדו לו שני בנים וחמש בנות. אחד הבנים, לואי, כתב ספר על חיי אביו, ובו סיפר שאמו, אשת רסין, לא קראה מעולם ולו גם טרגדיה אחת של בעלה, ''ולא ידעה כל ימיה חרוז מהו'').
רסין בילה את זמנו לא רק בחצר המלכות, אלא גם במקומות מפוקפקים. אמרו שהוא אהב את האלוהים כפי שהוא אהב את פילגשיו. בשנת 1679 הואשם רסין שהרעיל את מאהבתו. הוא נידון למאסר אך המלך, שמאהבתו הייתה מעורבת בשערורייה, דאג לביטול גזר הדין. אך רסין, תְּקוּף נקיפות מצפון, לא כתב עוד מחזות במשך שנים רבות, עד שחזר לכך על פי בקשה מיוחדת של אשתו השנייה (משוללת הזכויות המלכותיות-שושלתיות) של לואי הארבעה עשר, מָאדָאם דֶה מֶנְטֶנוֹן (Madame de Maintenon), לבית הספר שניהלה לבנות אצולה ממשפחות שירדו מנכסיהן.
להאטת הקצב בכתיבה, כמעט עד כדי נטישה, קדם משבר, שמקורו בקנאת מתנגדיו. הגיעה לידיהם תוכנית מחזהו, שעתיד להיות גדול מחזותיו, ''פֶדְרָה''. יומיים לאחר הצגת הבכורה של ''פדרה'' מאת רסין (עם שָׂרָה בֶּרְנָאר בתפקיד הראשי), הציגה הלהקה המתחרה, להקת מולייר, ''פדרה'' אחרת, מאת הסופר הלא נחשב זָ'אק פְּראָדוֹן (Jacques Pradon). מחזהו של ראסין הועלה לפני אולמות ריקים, ואילו החיקוי העלוב של פראדון הועלה לפני קהל רב שנהר לראותו. וזאת כיצד? שונאי רסין קנו את כל הכרטיסים לשש ההצגות הראשונות של שני המחזות, שרפו את הכרטיסים למחזה של רסין, חילקו לציבור הרחב את הכרטיסים למחזהו של פראדון ושכרו מַחְאָנִים שיישבו באולם ויריעו לשחקני ההצגה ולכותבהּ.

ראסין סבל ממורסת הכבד (אין פלא שלקה בכיב קיבה, באוּלְקוּס, כתוצאה ממתחים ומהתרגזויות כגון עניין ''פדרה''). זמן קצר לפני מותו (בן ששים, בפריז, בעשרים ואחד באפריל 1699), הכאבים כל כך עינו אותו, עד כי, למרות ששמח על סיגופיו בעולם הזה, שאל את הרופא אם מותר לו לשים להם קץ על ידי סם כלשהו.
מילתו האחרונה, שעליה חזר כמה וכמה פעמים, הייתה: “Silence”, ''שֶׁקֶט''.
הוא נקבר, על פי צוואתו, בפור[ט] רואייל, המנזר שבו התחנך, ואותו נטש לזמן-מה, ואף כתב נגדו כתב פלסתר לעגני, אך אליו חזר, בנאמנות רבה, לאחר משבר ''פדרה''. לאחר שהמנזר נהרס (בגלל רדיפות. 1709), הועברו עצמותיו של רסין לכנסיית Saint-Étienne-du-Mont בפריז, שם נקבר סמוך לקברו של יַנְסֶנִיסְט אחר, המתמטיקאי, הפיסיקאי והתיאולוג הצרפתי בְּלֶז פַּסְקַל (Blaise Pascal).
בהוראת המלך הוענקה לאלמנתו של רסין ולילדיו קצבה שנתית.
  
  


חזרה


© כל הזכויות שמורות