בעת חורבן הבית השני ישבו במצדה שבמדבר יהודה, מבצרם האחרון של הלוחמים היהודים, תשע מאות ששים ושבעה בני אדם, סיקריים ובני משפחותיהם, ובראשם עמד, במשך שבע שנים, אלעזר בן-יאיר. המצביא הרומאי סילווה צר על מצדה והקים סביבה דייק באורך של כאלפיים וחמש מאות מטרים. לאחר שבנה את הדייק הקים סוללה להסתערות מצד מערב, ופרץ את חומת המבצר, אלא שנתקל בחומה שנייה מעץ, ובה חומר רך שהדף את כלי המצור וגם התקשה עם כל מהלומה ומהלומה בו, כי העפר התחוח הופך למוצק כשחובטים בו. אז ציווה סילווה לשרוף את החומה, ולהרוג כל מי שינסה להימלט. אולם המגינים לא חשבו להימלט. הם לא רצו ליפול לידי הרומאים, וידעו היטב מה יהיה גורל השבויים והשבויות (מוות לגברים, עבדות לילדים, זנות לנשים). הם החליטו, אפוא, להתאבד יחד. אלעזר בן-יאיר עודד את רוחם ועורר אותם למעשה הזה בנאום שנכנס להיסטוריה בזכות יוספוס פלאוויוס, יוסף בן-מתתיהו, שציטט אותו בספרו: ''מלחמות היהודים'':
''הוי אנשים גיבורי החיל! הן מני-אז קבלנו עלינו לבלתי עבוד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את אלֹהים לבדו, כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק. והנה הגיעה השעה המצווה עלינו להשלים בפועל כפינו את משאת-נפשנו ואל נעטה בשעה הזאת קלון עלינו. ואחרי אשר בחלה נפשנו בעבדות אשר אין בה סכנה, לא נבחר לנו הפעם חיי-עבדות עם שפטים נוראים – והן זה יהיה חלקנו מאת הרומאים, אם ניפול חיים בידם. כי הנה אנחנו היינו הראשונים להרים יד בהם, ואנחנו נשארנו האחרונים להילחם אתם. והנה אני חושב, כי צדקה עשה אתנו אלוהים בתתו בידינו למות מות גיבורים בני חורין, כאשר לא היה לאל-יד אחינו, אשר באה מפלתם כחתף. והנה גלוי וידוע לפנינו, כי מחר יבוא אידנו, אך הרשות נתונה לנו לבחור מות-גיבורים, אנו ומחמדי-עינינו יחד. הן יבצר מן האויבים להניא את עצתנו זאת, אף כי כל חפצם הוא לתפשנו חיים! וגם ממנו יבצר לנצח אותם המלחמה. ואמנם מתחִלה, לעת אשר קמנו להלחם בעד חרותנו ותלאות רבות מצאונו מידי אחינו, ועוד גדולות מאלה מידי אויבינו – אולי אז היה עלינו לתכן את רוח אלהים ולהבין, כי חתם את גזר-דינו על זרע היהודים אשר אהב לפנים. כי לוּ הוסיף להאיר את פניו אלינו או רק רגע קטן קצף עלינו, כי אז לא הסתיר את פניו מראות את האָבְדן הגדול הזה ולא הסגיר את עיר-קדשו לאש ולהריסות האויב. ואנחנו – האמנם נדמה בנפשנו להִנָּצל לבדנו מכל זרע היהודים ולשמור על חרותנו, כאלו לא חטאנו לאלהים ולא דבק עָוֶל בידינו – תחת אשר לִמדנו גם אחרים להרע? התבוננו וראו! הנה הראה לנו אלהים, כי כל בטחוננו היה הבל וָתֹהו, בהביאו עלינו צרה נוראה להוביש את תקוותינו הטובות. כי תכונת משגב המבצר לא היתה לנו לישועה, ועם כל הלחם הנמצא בידינו לשׂבע והמון הנשק הגדול וכל הכבודה הרבה והעצומה בושנו מכל תקוותינו ולא נוכל להציל נפשנו, - אין זה כי-אם יד אלהים עשתה זאת! הן לא במקרה הפכה האש הנטויה לקראת האויב את פניה אל החומה, אשר הקימו ידינו. רק אות עֶבְרָה הוא, גמול חטאותינו הרבות, אשר חטאנו במשובה ובזדון לאחינו בני-עמנו. ואמנם על הדברים האלה לנו לתת דין וחשבון לא לפני הרומאים אויבי-נפשנו, כי-אם לפני האלהים, ונוח יהיה לנו משפטו ממשפט השונאים. על-כן תמותנה-נא נשינו בטרם נטמאו, ימותו-נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות. ואחרי-כן נגמול איש לרעהו חסד-גבורים, ומה טוב ומה יפה יהיה בנשאנו את חרותנו אלי-קבר, ולפני מותנו נשחית באש את הרכוש ואת המבצר. ויודע אני נכונה, כי יתעצבו הרומאים אל לבם, אם לא יתפשונו חיים, ויבושו מתקוָתָם למצֹא שלל. רק את הצידה נשאיר להם, למען תהיה לעדה אחרי מותנו, כי לא ספנו ברעב ובמחסור, כי-אם בחרנו במות מחיי-עבדות, כאשר קבלנו עלינו מראש.''
אחרי הנאום הזה הרגו הלוחמים איש את אחיו. תשע מאות וששים גברים, נשים וילדים. רק שתי נשים וחמישה ילדים של אחת הנשים האלה ניצלו מן הגורל הזה, כי התחבאו בצינור שהוביל מים למצדה, והם סיפרו את סיפורם ליוסף בן-מתתיהו. הרומאים שנכנסו למבצר התפעלו מעוז רוחם של הלוחמים ומכך שהישירו מבט אל המוות וצחקו לו. זה היה ביום הראשון של חג הפסח, אור לט''ז בניסן ג'תתל''ג, 73 לספירה.
אלעזר בן-יאיר היה קרובו של מנחם בן יהודה הגלילי, ממנהיגי הקנאים בראשית המלחמה. מנחם בן יהודה הגלילי כבש את מצדה, השאיר בה חיל מצב ועלה לירושלים. הוא הכניע בה את חיילי אגריפס השני ואת הרומאים, אך התנהגותו המתנשאת ובעלת האופי המשיחי (הוא בא אל בית המקדש להתפלל לבוש בבגדי מלכות ומלווה משמר מזוין) הרגיזה את קנאי ירושלים, והם הרגו אותו במקדש. אנשיו נמלטו למצדה, ובראשם אלעזר בן-יאיר. יש המזהים את מנחם בן יהודה או את אלעזר בן-יאיר עם ''מורה הצדק'' שבמגילות מדבר יהודה.
אלעזר כבש את עין גדי, גירש ממנה את הגברים שהתנגדו לו והרג שבע מאות נשים וילדים.
|
