או
חפש מילים אחרונות לפי אות (שם האומר/ת)
א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת

אליהו בית-צורי

''להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון, ירושלים''

על האיש/ה
בששה בנובמבר 1944 הרגו ''שני אליהו'' – אליהו בית-צורי (שמו המחתרתי: ''זבולון'') ואליהו חכים (''בני'') – את המיניסטר (השר) הבריטי לענייני המזרח התיכון, הלורד מוֹיְן, בקהיר שבמצרים. מלחמת העולם השנייה טרם הסתיימה, מיליוני יהודים נטבחו באירופה, מי שנותרו מנסים להגיע לארץ ישראל. אך שערי הארץ נעולים בשל מדיניות ''הספר הלבן'', וספינות המעפילים נשלחות חזרה הימה – ולאירופה. מי שהקפיד על מדיניות ''הספר הלבן'' על כל דקדוקיה היה השר הבריטי, הלורד מוין, שישב באותה העת בקהיר. את הרקע להריגתו ליד חווילתו הסביר אליהו בית-צורי לשופטיו בנאום ההגנה שלו (הוא הגן על עצמו, ועשה זאת בעברית, בערבית ובאנגלית רהוטה): ''התנהגותה של הממשלה הבריטית בארץ ישראל גרועה מזו של רב החובלים האכזר על אנייתו. מיליונים טבעו בים של דם ודמעות, אך רב החובל הבריטי לא אסף אותם אל האנייה, ואם אחדים מן הטובעים נאחזו בדפנות האנייה – הוא, הבריטי, דחף אותם חזרה הימה. ולנו, היושבים בתוך המולדת, הרואים כל זאת – לא נשאר, אלא להיכנע או ללחום. החלטנו להילחם. החלטנו להשמיד את השלטון הזר, כדי שארץ ישראל שלנו תהיה חופשית ועצמאית''. בית-צורי ביקש להישפט בפני בית דין בין-לאומי, אך בית המשפט המצרי דחה את בקשתו וגזר על ''שני אליהו'' עונש מוות בתלייה. ''שני אליהו'' קיבלו את גזר דינם בשקט. הם היו בטוחים בצדקתם. הם זכו לתמיכה של סטודנטים ובני נוער במצרים, שהפגינו הפגנות אהדה ודרשו חנינה לשניים. גם אנשי רוח בעולם ביקשו חנינה (בהם המנצח הנודע ארתורו טוסקניני), אך לא הנידונים עצמם. בית-צורי כתב מכתב מן הכלא אל אביו ואל משפחתו, ובו ביקש את סליחתם, אך הסביר כי לא יכול היה לנהוג אחרת.
בנובמבר 1944, בעת שבית-צורי הוחזק בבית הכלא המרכזי בקהיר בהמתנה למשפט, הוא הגיש רשימת ספרים שהוא מבקש לקבל לתאו. בספרים המבוקשים: התנ''ך, ספרו של לָאוּדֶרְמִילְק: ''ארץ ישראל – הארץ המובטחת'', ספר שירים באנגלית מאת רוּדְיַארְד קִיפְּלִינְג, תולדות מצרים, ספרו של יוסף קלוזנר: ''כשאומה נלחמת על חירותה'', ו''בימי הרנסאנס האיטלקי'' (בעברית), על ימי ה''רִיסוֹרְגִ'ימֶנְטוֹ'' ואיחודה של איטליה עצמאית באמצע המאה התשע-עשרה.
בצל הגרדום הופרדו ''שני אליהו'' איש מרעהו. משפחתו של אליהו בית-צורי באה לבקרו בכלא (אביו חולה הלב לא בא, כי לא יכול היה לעמוד בכך). בית-צורי פרס בשלום משפחתו וחברתו.
למחרת, בח' בניסן תש''ה, עשרים ושניים במרס 1945, הודיע סגנו של הרב הראשי במצרים לשני הנידונים, כי כעבור שעה וחצי יוצא גזר הדין אל הפועל. תגובתו של בית-צורי: ''הפתעת אותי במקצת, אך אין דבר. מן היום שהצטרפתי אל התנועה הלוחמת [לח''י] הייתי מוכן לכך''. הוא נתלה שעה אחרי תליית חברו אליהו חכים. בעמדו לפני עמוד התלייה הודה לשלטונות בית הסוהר במצרים על יחסם האדיב אליו ואל חברו, וכן הודה לסניגורים על עבודתם הנאמנה. הוא עלה לגרדום (בן עשרים ושלוש) ושירת ''התקווה'' בפיו, זו המסתיימת במִּלִּים: ''להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון, ירושלים''.
אליהו בית-צורי היה בנם של אסתר ושל משה. למד בבתי ספר בתל אביב ובטבריה, ואת מקצועו, מוסמך למדידות, רכש בבית הספר הממשלתי למדידות. בתקופת מאורעות הדמים של תרצ''ו-תרצ''ט והפגנות היישוב העברי נגד גזירות השלטון הבריטי, ראה כיצד שוטרים בריטים מפזרים מפגינים יהודים בכוח, במכות אַַלָה. במשפטו במצרים סיפר על כך: ''כשראיתי את אחד השוטרים מרביץ באלתו מכות נאמנות בראשו של צעיר עברי, שאלתי את עצמי: מדוע צריך אנגלי זה לעזוב את ביתו, את משפחתו ואת ארצו, כדי לבוא למולדתי ולהיות בה שוטר?... ועוד שאלתי את עצמי: מדוע יכול אנגלי זה להכות את אחד מאחי, ומדוע לא יכלו המפגינים להשיב לו מכה תחת מכה?''. אליהו היה חניך ''התאים הלאומיים'' של הארגון הצבאי הלאומי, ובשנת תרצ''ז (1937) התקבל כחבר באצ''ל. משחל הפילוג באצ''ל, הצטרף ל''ארגון הצבאי הלאומי בישראל'', שהיה אחר כך ל''לוחמי חרות ישראל'' (לח''י). כינויו במחתרת היה ''זבולון''. כשהוחלט בלח''י להתנקש בחיי לורד מוין, התנדב בית-צורי למשימה. בעת הנסיגה נפצע בצלעותיו מכדורי הרודפים אחריו ואחרי חברו (שחש לעזרתו). שבועיים היה מאושפז, והקליע הוצא מגופו. אחר כך נפתח משפט ''שני אליהו''.
אליהו בית-צורי נקבר בבית העלמין היהודי בקהיר. בי''ז בתמוז תשל''ה (עשרים וששה ביוני 1975) הועלו עצמותיהם של אליהו חכים ושל אליהו בית-צורי למדינת ישראל בארונות עטופים בדגלי הלאום. הם התקבלו בטקס צבאי מלא בהשתתפותם של ראש הממשלה יצחק רבין, השר יגאל אלון, ראשי המחתרות ומשמר כבוד, ונטמנו בטקס צבאי בהר הרצל בירושלים.

ישראל אלדד ובנו, אריה אלדד, כתבו לימים שיר ושמו ''שני אליהו'':
''עַל שְׁנֵי אֵלִיָּהוּ יְסַפֵּר זֶה הַשִּׁיר / אֵלִיָּהוּ בֵּית-צוּרִי, אֵלִיָּהוּ חַכִּים / שֶׁבְּכַ''ף בְּחֶשְׁוָן תּשׁ''ה בְּקָהִיר / בְּחַיָּיו שֶׁל לוֹרְד מוֹיְן, הַשַּׂר, מִתְנַקְּשִׁים. // מִילְיוֹן חֲמִישִׁי כְּבָר עָלָה בֶּעָשָׁן, / אַךְ הַשַּׂר הַבְּרִיטִי לַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן / שׁוֹאֵל יְהוּדִי שֶׁנִּשְׁלַח מִכִּבְשָׁן: / ''אֵיפֹה אָשִׂים הַמִּילְיוֹן הָאַחֲרוֹן?''. // אֵלִיָּהוּ, אֵלִיָּהוּ, מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי אֵלִיָּהוּ. / אֵלִיָּהוּ, אֵלִיָּהוּ, שֶׁשְּׁמָם כְּמוֹ אֵלִי וּכְמוֹ יָהּ-הוּא. / אֵלִיָּהוּ, אֵלִיָּהוּ, שֶׁשְּׁמָם כְּמוֹ אֵלִי וּכְמוֹ יָהּ-הוּא. // שְׁחַמְחַם הָאֶחָד, וְרֵעֵהוּ בָּהִיר. / בְּעֹמֶק מַחְתֶּרֶת כּוֹרְתִים הֵם הַבְּרִית, / וּבְכַדּוּר שֶׁל עוֹפֶרֶת נוֹשְׂאִים לְקָהִיר / מִיהוּדָה בְּמָצוֹר - תְּשׁוּבָה עִבְרִית. // אֶל הָעִיר הַהוֹמָה נִמְלָטִים עַל נַפְשָׁם, / עַל הַגֶּשֶׁר נִפְגָּע בְּצַלְעוֹ הָאֶחָד. / הַשֵּׁנִי חָשׁ אֵלָיו לַעֲצֹר אֶת הַדָּם, / וּשְׁנֵיהֶם נִתְפָּסִים וְעוֹמְדִים לְמִשְׁפָּט. / אֵלִיָּהוּ, אֵלִיָּהוּ, מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי אֵלִיָּהוּ. / אֵלִיָּהוּ, אֵלִיָּהוּ, לֹא הֶחְטִיאוּ אַף לֹא חָטָאוּ / אֵלִיָּהוּ, אֵלִיָּהוּ, שֶׁלַּדִּין בְּקָהִיר הוּבָאוּ. // כְּבָר הוּכַן הַגַּרְדּוֹם, גַּם עוּנָד צַוָּארָם, / וּלְבוּשָׁם חֲלִיפַת שַׂק אָדֹם וּבַרְזֶל, / וְרוֹעֵם בְּאוּלַם בֵּית הַדִּין דְּבָרָם - / זֶה דְּבָרָם שֶׁל לוֹחֲמֵי חֵרוּת יִשְׂרָאֵל. // ''הַיָּפֶה מִלְּבוּשׁ זֶה הַשַּׂק הָאָדֹם'', / אֵלִיָּהוּ חַכִּים לַתַּלְיָן כֹּה הִגִּיד; אֵלִיָּהוּ בֵּית-צוּרִי מִמְּרוֹם הַגַּרְדּוֹם / שָׁר ''הַתִּקְוָה'' וּמְחַיֵּךְ אֶל עָתִיד. // אֵלִיָּהוּ, אֵלִיָּהוּ, מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי אֵלִיָּהוּ. / אֵלִיָּהוּ, אֵלִיָּהוּ, שֶׁמּוֹתָם לֹא לַשָּׁוְא - זֹאת יָדָעוּ. / אֵלִיָּהוּ, אֵלִיָּהוּ, שֶׁשְּׁמָם כְּמוֹ אֵלִי וּכְמוֹ יָהּ-הוּא''.
  
  


חזרה


© כל הזכויות שמורות