רַבִּי אַבְרָהָם יְהוֹשֻׁעַ הֶשִׁיל בן שמואל מֵאַפְּטָא היה מגדולי האדמו''רים ומפיצי החסידות בפולין בדור השני לחסידות. הוא היה מתלמידיו של רבי אלימלך מלִּיזָ'נְסְק, ותלמידו של המגיד רבי יחיאל מיכל מזְּלוֹצ'וֹב, תלמידו של רבי ישראל בעל שם טוב. כינויו היה: ''אוהב ישראל'', וזה גם מה שביקש שייחקק על מצבתו. לפני פטירתו ציווה לבניו שלא יחקקו על מצבתו שום שבחים מלבד המלים ''אוהב ישראל'', ''כי במידה זאת יוכל להתפאר אפילו לפני בית דין של מעלה'', וכן עשו, ואחר מותו, כשהדפיס נכדו, רבי משולם זוסיא, את כתביו, קרא לספר: ''אוהב ישראל''.
בשעת פטירתו צעק הרבי מאפטא: ''מפני מה מתמהמה בן ישי לבוא?''. בכה ואמר: ''הרבי מבֶּרְדִיטשׁוֹב הבטיח לפני פטירתו, שיעזע את מנוחתם של כל הקדושים ולא ירפה מהם עד שיבוא משיח. אחרי כן שפעו עליו תענוגים בכל היכל והיכל עד ששכח את הדבר. אבל אני לא אשכח, איני רוצה ליכנס לגן העדן עד שיבוא משיח''.
כותב מרטין בובר בספרו: ''אור הגנוז'': ''מספרים: פעם אחת ישב הרבי מאפטא שקוע במחשבותיו בתימהון ובעגמומיות קצת. כששאלוהו החסידים אם הוא חש כאב, אמר: 'בכל גלגולי נשמתי הקודמים נחלתי כבוד בישראל, ורק בפעם הזאת לא נחלתי כלום'. אותה שעה בא שליח מארץ ישראל והושיט לרבי איגרת מכולל ווהלין, שמושבו בטבריה, ובה מודיעים לו שנתמנה לראש הכולל. ציווה הרבי לערוך סעודה של שמחה. אחר-כך מסר לשליח סכום כסף וציוה עליו לקנות למענו קרקע ליד קברו של הושע הנביא ושיעורו כשיעור קברו.
בלילה שבו נפטר רבי אברהם יהושע השיל (במז'יבוז', בן שבעים. ה' בניסן תקפ''ה, 1825) נשמעה דפיקה על חלון בית כולל ווֹהְלין בטבריה [כנשיא כולל ווהלין היה הרב מאפטא פעיל באיסוף תרומות לקהילה בארץ ישראל] וקול קורא: 'צאו ללוות את הרבי מאפטא לבית עולמו'. כשיצא השוער של הכולל מפתח הבית ראה ארון מתים נישא באוויר ומוקף אלפי נשמות. הלך אחרי הארון אל בית הקברות וראה שהביאו את המת לקבורה''.
רבי אברהם יהושע השיל מאפטא שימש ברבנות בקהילות קוֹלְבּוּסוֹבָה אַפְּטָא ויַסִּי. אחרי פטירת רבי ברוך ממֶּזִ'יבּוֹז' (פּוֹדוֹלְיָה) קבע את מושבו במקומו. בדרשותיו נהג לשזור סיפורי נפלאות, עד כדי כך, שתלמידיו אמרו כי יש בו ניצוץ מנשמת [הגוזמאי] רבה בר בר חנא, אבל בגוזמות האלה הם מצאו משמעות והארה. הוא נהג, למשל, לספר על גלגוליו הקודמים, שבהם היה, לדבריו, בין השאר, כהן גדול, מלך ישראל, נשיא וראש הגולָה. את עיקר דרכו ייחד לאהבת ישראל, יראת שמים ואמונת צדיקים. בדרשותיו הטיף לשמירת השבת והחגים, ולאהבה ולדבקות בבורא יתברך. את דרשותיו ואת תפילותיו ליווה במחוות בולטות ועזות של גופו, והחסידים פרשו אותן כהתפשטות הגשמיות. סיפר אחד מבאי ביתו: ''באמצע הסעודה, כששרתה עליו רוח הקודש, הוא החל לצעוק בקול גדול ומיוסר, הניע את גופו בפראות, ראשו הוטח לאחור כמעט עד לעקביו, וכל המסובים לשולחן רעדו מיראה. והוא החל לפרש את סודות התורה ואת מסתריה, ופתח את פיו הקדוש ודיבר בהתלהבות ובלהט רב, פניו היו כלפיד בוער והוא הרים קולו באקסטזה''.
אברהם יהושע השיל היה מתנגד נמרץ של המשכילים, שהפיצו, לדעתו, רעיונות כפירה בקרב היהדות הרוסית. בין החסידים וגם בין הצדיקים של דורו היה ממלא תפקיד של פוסק ושל מפשר, על פי תפישתו, עד כמה שיכול, את הצדק. כך נהג במחלוקת שבין חסידי ברסלב לחסידי פְּשִׁיסְחָה.
בראש חודש של אותו יֶרח שנפטר בו, דיבר הרבי מאפטא על שולחנו על מות הצדיקים. אחר ברכת המזון עמד מכיסאו והתחיל מהלך בחדר הנה והנה בפנים לוהטות. אחר כך עמד לפני השולחן ואמר: ''אתה, השולחן הטהור, תעיד עלי שאכלתי עליך כדין והוריתי עליך כדין''. אחר כך ציווה שיעשו מן השולחן את ארונו.
|
