ג'ורדנו ברונו (Giordano Bruno), פילוסוף, משורר, אסטרונום ומתמטיקאי איטלקי, שהתיאוריות שלו צָפו את אלו של המדע המודרני, הועלה על המוקד בשבעה עשר בפברואר 1600 (בן חמישים ושתיים), באשמת מינות וכפירה. שמו בלידתו היה פִילִיפּוֹ ברונו, וכינויו: ''אִיל נוֹלַנוֹ'', כי נולד, ב-1548, בנוֹלָה שליד נפולי. אביו היה איש צבא. בהיות ג'ורדנו בן שבע עשרה התקבל למסדר הדומיניקני בנפולי. בן עשרים וארבע היה כומר, ובן עשרים ושבע הוסמך בתיאולוגיה. התעסקותו במקצועות מדעיים שונים עוררה בלב הממונים עליו ספקות באשר לדעותיו. משהואשם בכפירה ברח לרומא, וכאן טענו כלפיו, כנראה שלא בצדק, שפגע באחד מאנשי המנזר שהיה ממתנגדיו, השליכו לנהר וגרם למותו בטביעה. הפעם נאלץ לברוח מרומא לז'נווה, ועבר מהדומיניקניות לקאלוויניות. גם את העיר הזאת הוכרח לעזוב והגיע לצרפת, אך בה סירב להשתתף במיסה בכנסייה. הוא הקדיש למלך אנרי השלישי את ספרו ''על הצללים של האידיאות'' (והוא ספר על אמנות הזיכרון, המְּנֶמוֹטֶכְנִיקָה). לפי הספר, מחשבות האדם הן צללים של האידיאות הנצחיות. משעבר לאנגליה הוסיף לחבר ולפרסם ספרים פילוסופיים וחיבורים נגד הנצרות. מששב לפריז, פרסם את חיבורו: ''מאה ועשרים טענות על הטבע ועל העולם נגד האסכולה של אריסטו''. בין השאר שלל גם בספר הזה את האמונה המקובלת בזמנו, הרואה בארץ את מרכז היקום. בעקבות הוויכוח הפומבי שעורר חיבורו, נאלץ לשוב ולעזוב את פריז. כך נדד ממקום למקום (ערי גרמניה, פראג, ציריך ועוד), עד שהגיע לוונציה על פי הזמנתו של אזרח נכבד ושמו ג'וֹבָאנִי מוֹצֶ'נִיגוֹ, שרצה ללמוד ממנו את אמנות-הזיכרון. מוצ'ניגו התאכזב מן השיעורים, ומסר את ברונו לידי האינקוויזיציה. הוא הוסגר לרומא על פי דרישת האפיפיור קְלֶמֶנְט השמיני, וישב שבע שנים במאסר בבית הכלא שבארמון ''סַנְט אוּפִיצְיוֹ'' (''הלשכה הקדושה''). בשמונה בפברואר 1600 החל משפטו. בטיעוני ההגנה שלו ניסה להסביר, שיש להבחין בין עניינים תיאולוגיים, לבין האופי הפילוסופי של עיוניו ומחקריו. השופטים לא קבלו את ההבחנה הזאת, ודרשו שיחזור בו ויתכחש לדעות שהביע. לבסוף הצהיר שאין לו לְמה להתכחש ואף אינו יודע ממה הוא אמור לחזור בו.
את גזר דינו שמע כשהוא כורע על ברכיו, ואז הטיח בפני שופטו, האינקוויזיטור ג'וּלְיוֹ אַנְטוֹנְיוֹ סנטורִי, אימת הכנסייה והאפיפיורים בזמנו (סנטורי שירת שלושה עשר אפיפיורים. הוא נהג לפתוח כל חקירה אימתנית שלו בשאלה: ''האם אתה יודע למה אתה כאן?''. בעת החקירות, כשעושי דברו ריסקו את עצמות נחקריו-קורבנותיו כדי לדובבם, נהג לשרבט על נייר ציורי עינויים): ''אתה חושש להכריז את גזר דיני, יותר משאני חושש לקבלו'' (“Mariori forsan cum timore sententiam in me fertis quam ego accipiam”). אני מת כמרטיר [על קידוש השם]. נפשי תעלה עם העשן – לגן העדן''. כדי שלא יביך עוד את מעניו, הושם מחסום על לשונו, וכשעלה על המוקד לא יכול עוד בשל כך להוסיף מלים אחרונות. אך הוא היה לסמל הקִּדמה, בעוד שמעניו נשכחו, או ייזכרו רק כביורוקרטים-קנאים-חשוכים ואפרוריים. כסמל חופש המחשבה השפיע רבות על התנועות הליברליות באירופה במאה התשע עשרה.
הוא סירב לנשק את הצלב שהוגש לו לפני המתתו, והפנה את עורפו לצלב ולמוציא לפועל את גזר הדין, מוות בשריפה על המוקד בקַאמְפּוֹ דִּי פְיוֹרִי (''שוק הפרחים'') שברומא. שלוש מאות שנים אחרי עלותו על המוקד הוקם פסל לזכרו באותו מקום.
ג'ורדנו ברונו הותיר אחריו כארבעת אלפים ושלוש מאות עמודי דפוס, ועל פניהם נפרסת תורתו, ועיקרה דיון ביחס שבין אלוהים לעולם על פי תמונת העולם החדשה הנובעת מתורתו של קוֹפֶּרְנִיקוּס. למעשה, הלך עוד צעד מעבר לתורתו של קוֹפֶּרְנִיקוּס, שהעמידה את השמש במרכז היקום. העולם הוא אין-סופי, אמר (והאל ברא אין-סוף עולמות אין-סופיים כאלה), והשכל – הוא שתופשׂ זאת, ולא החושים המסוגלים לראות רק את בבואת האמת. ומכיוון שהעולם אין-סופי, גם האל אין-סופי. כל הריבוי והגיוון בעולם, כל ההבדלים, מקופלים באל כאחדות. האל הוא האחדות המוחלטת. אלוהים הוא נשמת העולם החודרת לכל מקום ומחיה את הכל, גם את העצמים הדוממים. ג'ורדנו ברונו נחשב לאחד הבולטים בהגות הפילוסופית המערבית.
|
