או
חפש מילים אחרונות לפי אות (שם האומר/ת)
א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת

ריק הַזְבֶּנְד

''רוג'ר. אה, בה...''

על האיש/ה
לויטננט קולונל ריק (רִיצָ'רְד דוּגְלָאס) הזבנד (Richard Douglas Husband) היה מפקד מעבורת החלל ''קוֹלַמְבִּיָה'' (''Columbia'')בטיסה 107 STS, שהמריאה למשימתה בששה עשר בינואר 2003, בשעה עשר שלושים ותשע לפני הצוהריים, לפי שעון מזרח ארצות הברית. כעבור שעה נכנסה למסלול סביב כדור הארץ, למשך שבעה עשר ימים, שבהם הפעילו האסטרונאוטים שבה את תא מעבדת החלל לניסויים מדעיים שונים. הטיסה עברה כשורה, והמסע עמד להסתיים בהצלחה. מזג האוויר בפלורידה, ובאתר הנחיתה בכף קַנַוֶורָל, במרכז החלל על שם קֶנֶדִי, היה נפלא, והראות הייתה מושלמת. אך למסע הזה לחלל היה סוף נורא. כשהמעבורת עמדה להיכנס לאטמוספרה (אחד בפברואר 2003), בהיותה בגובה של שבעים קילומטרים ובמהירות של עשרים אלף קילומטרים בשעה, נותקו כל מערכות הקשר בבת אחת. במרכז ביוּסְטוֹן הבינו: ''יש בעיה''. בתוך דקות החלו להגיע דיווחים של אזרחים בטקסס, על שברי מתכת הנופלים מהאוויר. המעבורת, כפי שגם אפשר היה לראות במצלמות הטלוויזיה, התרסקה. שבריה התפזרו בשטח של כמאתיים קילומטרים רבועים, בין דאלאס למפרץ מקסיקו. תושבים בעיירה פַּלֶשְׂתַיְין שמצפון ליוסטון דיווחו, שראו גוף מתפוצץ בשמים, ושמעו פיצוץ שהרעיד את בתיהם במשך כשלושים שניות.
בטיסה זו של המעבורת היה טייס החלל הישראלי הראשון, אלוף-משנה אילן רָמוֹן, וכל הארץ התאבלה עליו ועל חבריו לטיסה, ועל החלום שנגוז.
שבעת טייסי החלל של ''קולַמביה'' היו: אלוף-משנה אילן רמון, בן ארבעים ושמונה, מחיל האוויר הישראלי; לוטננט-קולונל מייק אַנְדֶּרְסֶן, בן ארבעים ושלוש, מחיל האוויר האמריקני; דוקטור קומנדר לורל בלר-סַלְטוֹן קְלַרְק, בת ארבעים ואחת, מהצי האמריקני, רופאה ומנתחת; קפטן דיוויד בְּרָאוּן, בן ארבעים ושש, איש הצי האמריקני, רופא-טייס; קומנדר וויליאם מֶקוֹל, בן ארבעים ואחת, טייס המעבורת; דוקטור קַלְפָּנָה צָ'ווּאְלָה, בת ארבעים ואחת, ילידת הודו שהיגרה לארצות הברית; ולויטננט קולונל ריק הזבנד, בן ארבעים וחמש, מחיל האוויר האמריקני, מפקד המשימה.
סוכנות החלל האמריקנית (נאס''א) התירה לפרסום את תמליל השיחה האחרונה בחדר הבקרה של מרכז החלל, וגם את השיחה עם מפקד המעבורת. על פי התמליל, הבחינו במרכז החלל בבעיה משאבד המגע עם ארבעה מדי טמפרטורה הידראוליים בצד השמאלי של המעבורת עם זאת, אנשי הבקרה עדיין לא היו מודאגים. ככל שעבר הזמן, בשניות, פסקו לפעול עוד ועוד חיישנים על גוף המעבורת. בשעה 16.00 משדר מרכז הבקרה למעבורת: ''קולומביה, כאן יוסטון. אנחנו רואים את המסר שלכם בדבר לחץ האוויר בגלגלים, ולא אישרנו את המסר האחרון שלכם''. מפקד המשימה, ריק הזבנד, ענה: ''רוֹגֶ'ר [מלה מקבילה לנהוג בקשר בישראל: ''רוּת'']. אה, בה...'' וכאן נקטע קולו ובמכשיר הקשר נשמע רחש של חשמל סטטי. חדר הבקרה לא הצליח עוד לחדש את הקשר עם המעבורת.

ריק הזבנד נולד בשנים עשר ביולי 1957 באַמָארִילוֹ (Amarillo), טקסס ונהרג בהיותו בן ארבעים ושש. היה בעל תואר ראשון ושני בהנדסת מכונות. בתום לימודיו האקדמיים התגייס לחיל האוויר האמריקני והיה בעיקר טייס ניסוי. ב-1994 החל בתוכנית אימונים לקראת הכשרתו כאסטרונאוט, איש סוכנות החלל של ארצות הברית (''Nasa''). אחרי מותו הוענקה לו מדלית ''לב הארגמן''.

מעבורת החלל ''קולומביה'' כונתה ''הגברת הזקנה'', בהיותה מעבורת החלל הוותיקה בצי של סוכנות החלל האמריקנית נאס''א. לראשונה המריאה לחלל בשנת 1981. טיסתה האחרונה הייתה הטיסה העשרים ושמונה שלה. אורכה: 37.34 מטרים. מוטת כנפיה: 23.80 מטרים. גובהה: 17.25 מטרים. משקלה – ששים ושמונה טונות וחצי, והיא הייתה מסוגלת לשאת כעשרים וחמש טונות. היה לה כן נחיתה זהה לזה של מטוסים, והיא התקרבה למסלול הנחיתה במהירות של כחמש מאות קילומטרים בשעה.
בשעה שהדברים האלה נכתבים, עדיין לא נמצאה הסיבה הישירה לתקלה, והיו לפחות שבעה הסברים שונים (פיצוץ בצינור דלק, פעולת טרור [!], טעות בזווית הכניסה לאטמוספירה, תקלה במחשבים, עייפות החומר, כֶּשֶׁל במנועי הבלימה, כשל של מגן החום). התיאוריה האחרונה היא בינתיים המקובלת ביותר, שכן בעת ההמראה נראו אריחי קרמיקה (תפקידם: להגן על המעבורת מפני חום של עד אלפיים וארבע מאות מעלות) ניתקים מן החללית, ואף פוגעים בה ומחבלים בה.
צוות המעבורת ביצע בחלל מחקרים מדעיים שונים, בהם: צילומים ראשונים בסוגם של הבזקי-ברק צבעוניים (אדומים וסגולים. כונו ''שֵׁדוֹנִים''), המתחוללים מעל סופות ברקים ונראים למשך שבריר שנייה. המצלמה הראתה את צורתם הייחודית: טבעת פחוסה, כַּעַךְ, מדוזה, או צורות מַקְלוֹנִיוֹת כמו גזר. עוד עקבו אנשי הצוות אחר התפתחותם של גלמים מתולעים של פרפרי-משי, ואחר פריחת ורד בתנאי חלל; ניסו מערכת לטיהור שתן ומים משומשים ולמִחזורם, כדי לשוב ולשתות אותם; וניסו טכנולוגיית תקשורת באמצעות האינטרנט.

אילן רָמוֹן, לאחר מותו, נחשב למין אִיקָרוֹס מודרני, מי ששאף אל הרום, אל השמש, אך זו המסה את כנפי הדונג שלו והוא נפל לים וטבע. לזכרו, תרגמה רִנָּה ליטוין, מספרדית, את שירו של דון לואיס גּוֹנְגּוֹרָה אִי ארגוטֶה, בן קורדובה, מגדולי משורריה של ספרד (1561-1627). השיר ''איקרוס'':
נוֹעֶזֶת מַחְשַׁבְתִּי
לָאֹפֶק הִיא טִפְּסָה, אָזְרָה כָּנָף,
אַךְ אִם מְעוֹפָהּ הַמְּחֻצָּף
לֹא הֶעֱנִיק אֶת שְׁמוֹ לְמִקְצָפֶיךָ –
מִתּוֹעֲפוֹת כְּנָפֶיהָ
עוֹד תִּשְׁתַּמֵּר סְחַרְחֹרֶת רִחוּפוֹ
בִּרְשׁוּמוֹת הָרוּחַ הַשְּׁקוּפוֹת.

שיר שהוטען משמעות חדשה הוא שירה של רחל: ''זמר נוגה''. רונה רמון שלחה את השיר אל אילן, בדואר האלקטרוני, ימים אחדים לפני מותו. זה השיר:
''הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –
קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי
וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?

תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּהּ רַב.
נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד.
מְבַקֵשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו,
לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד.

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,
כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.''

הישראלי האחרון ששוחח בשידור עם אילן רמון היה הכתב גיל תָּמָרִי, שראיין אותו בערוץ 10 של הטלוויזיה. בראיון האחרון בחייו הדגיש רמון שהוא כבר מתגעגע לכדור הארץ, ובעיקר למקלחת ו''לאהובתי'', כדבריו.

בשנת 1995 הציע ראש הממשלה דאז, שמעון פרס, לנשיא ארצות הברית ביל קלינטון, לשגר אסטרונאוט ישראלי לחלל במעבורת חלל אמריקנית. קלינטון הסכים. למשימה נבחר אלוף-משנה אילן (ווֹלְפֶרְמַן) רמון, טייס קרב בחיל האוויר. כגיבוי לו נבחר סגן-אלוף יצחק מַאיו, מהנדס טיסה. סדרת האימונים המתישה שלהם החלה כעבור שנתיים, במתקני נאס''א. האסטרונאוט הישראלי אמור היה להיות במשימת המעבורת קולומביה מומחה מטען, לביצוע סידרת ניסויים שתוכננה בישראל. השיגור נועד לשנת 2001, אבל נדחה פעמים רבות, בשל סדרי עדיפות שונים של סוכנות החלל האמריקנית, ובשל תקלות שונות שהתגלו במרכיבים שונים של המעבורת. משיצאה המעבורת לדרכה, צעקה בתו של אילן, נועה, בת חמש: ''איבדתי את אבא שלי!'', ודבריה קיבלו בסופו של המסע משמעות מצמררת של נבואה שהתגשמה.
אילן רמון כתב הודעות דואר אלקטרוני לאשתו רוֹנָה. ביום האסון כתב: ''למרות שהכל כאן מדהים, אני לא יכול לחכות עוד עד שאראה אתכם. חיבוק גדול לך ונשיקות לילדים''. ועוד כתב במסר האחרון: ''הייתי רוצה להמשיך לעופף בשארית חיי... כשאתה באוויר, הכל מתרחש תוך שניות, זה עניין של מזל. לפעמים יש לך שליטה על מה שנעשה, ולפעמים לא... עכשיו אולי אני מפורסם, אבל אחרי הטיסה לחלל המצב יחזור לקדמותו ואני אהיה שוב אחד מן השורה. בחיים הכל זמני''.
בשיחתו מהחלל עם ראש הממשלה, אריאל שרון, סיפר לו: ''ישראל נראית בדיוק כמו במפות: קטנה ומקסימה''.
כשבוע לפני הסיום הטרגי של טיסתו שלח אילן רמון מכתב בדואר האלקטרוני אל נשיא המדינה, משה קצב, שעות אחדות לאחר שחלפה מעבורת החלל מעל ישראל. וכך כתב: ''... הבוקר טסנו מעל ישראל. בפעם הראשונה ראיתי בבירור את ירושלים, ובזמן שהסתכלתי עליה התפללתי תפילה קטנה, ''שמע ישראל''. יש לנו בארץ את האנשים הכי טובים וצריך רק את המנהיגות הנכונה להביא את העם בישראל להגיע עד השמיים. אני שולח ברכותיי לך ולמשפחתך לחיים ארוכים ובריאים. אילן רמון, מעבורת החלל קולמביה, היום השנים עשר בחלל''.
בניסוי המדעי האחרון שביצע בתא המעבדה, צילם אילן רמון, במצלמה שפותחה בישראל, שובל עשן ענק שעלה מדליקה ביער גשם בברזיל. הוא גם הספיק לעמוד במשימה המרכזית שנועדה לו על ידי אוניברסיטת תל אביב: צילום סופת אבק מעל הים התיכון, בקרבת ישראל, וגידול גבישים בחלל, ניסוי שתכננו תלמידי תיכון ''אורט'' בקריית מוצקין.

בן ארבעים ותשע שנים היה אילן רמון במותו. הוא נולד ברמת גן בעשרים ביוני 1954. הוריו, אליעזר וטובה ווֹלְפֶרְמַן עברו לבאר שבע עם משפחתם, ושם גדל והתחנך. בקורס הטייס בצבא היה חניך מצטיין. שירת כטייס ''מיראז''' ו''סקייהוק'', למד בארצות הברית להטיס מטוס אף-16, ובשנת 1981 נמנה עם הטייסים שתקפו את הכור הגרעיני בעיראק. הוא היה אז בן עשרים ושש, צְעיר הטייסים במשימה הזאת. גם בעת מלחמת לבנון שירת כטייס אף-16, ואף פיקד על טייסת אף-16. בשנת 1984 השתחרר מצה''ל ולמד הנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטת תל אביב. עבד בתעשייה האווירית והיה חבר בצוות שפיתח את מטוס הלביא. בן שלושים ושתיים נישא לרונה. נולדו להם ארבעה ילדים: אסף (בן חמש עשרה במותו של אביו), טל (בן אחת עשרה), יפתח (עשר) ונועה (שש). אחרי שנסגר פרוייקט ה''לביא'' חזר אילן רמון לצה''ל. במהלך שירותו צבר יותר מארבעת אלפים שעות טיסה על מטוסים שונים. במהלך שירותו נפצע פעמיים, כשנאלץ לנטוש מטוס. הוא גם הפיל מטוס אויב. בשנת 1994 הועלה לדרגת אלוף-משנה ומונה לראש מחלקת אמצעי לחימה במטה חיל האוויר. אחר כך יצא לארצות הברית, והחל בהכשרתו כ''אסטרונאוט הישראלי הראשון''. לחלל הוא בחר לקחת עמו את נס הנשיא ואת נס בית הספר ''בְּלִיךְ'' ברמת גן; את דגלי עיריית באר שבע ורמת גן, חיל האוויר ומוזיאון החייל, ואת סמל אוניברסיטת תל אביב. הוא לקח עמו גם חולצה של ''אנשים באדום'' – ארגון למלחמה בתאונות הדרכים, וציור שצייר פטר גִּינְץ', נער בן ארבע עשרה שנרצח באַוּשְׁוִויץ.
ארונו של אילן רמון הגיע ארצה בטיסת ''אל על''. בטקס הגעת הארון ובהלוויה נכחו אלפים, ובהם בני המשפחה, נשיא המדינה, ראש הממשלה, שרים, מפקדי צה''ל וחיל האוויר, ושני נציגים רשמיים של נאס''א: ראש במטה של סוכנות החלל האמריקנית, ואסטרונאוט. אילן רמון הובא לקבורה בבית הקברות בנהלל. לאחר מותו זכה באות הערכה מיוחד מהרמטכ''ל.
אביו של אילן רמון חי בכפר לאוכלוסייה מוגנת ''גני עומר'' שליד באר שבע. אמו של אילן, טוניה וולפרמן, נפטרה בשבת, כ''ה באדר ב' התשס''ג, עשרים ותשעה במרס 2003, בת שבעים ושש, לאחר מחלה קשה ממנה סבלה במשך שנים. היא הייתה מאושפזת במחלקה הסיעודית בכפר, ועקב מצבה כלל לא ידעה שבנה המריא לחלל ושנספה באסון התרסקות המעבורת.
אסף רמון החליט ללכת בדרכי אביו, ואזרחי ישראל היו שותפים להתרגשותה של המשפחה כשסיים בהצלחה קורס טייס. שלושה חושים לאחר סיום הקורס, ביום א', כ''ד באלול התשס''ט, שלושה עשר בספטמבר 2009, מצא גם אסף רמון את מותו בתאונה אווירית. מטוס קרב מסוג ''אף-שש-עשרה'' (מטוס ''נץ'') שהטיס, התרסק מעל להר חברון, במהלך תמרון והדמיה של קרב אווירי. בעת התמרון, לפתע, בלא כל סיבה נראית לעין, צלל המטוס והתרסק. אולי נקלע אסף לוֶורְטִיגוֹ, אובדן התמצאות ואוֹריֶינְטַצְיָה, ונע לקראת ההתרסקות.
לאחר מותו הועלה סגן אסף רמון לדרגת סרן.
  
  


חזרה


© כל הזכויות שמורות