במוצאי שבת, ג' בתשרי התשס''ה, שמונה עשר בספטמבר 2004, החל דָּוִד אַלֶלִישְׁוִוילִי, בן ארבע עשרה, מאשדוד, תלמיד כתה ט' בבית הספר המקיף ג', לפתח חום, יותר מארבעים מעלות, התלונן על כאב ראש ורעד. הוריו נתנו לו כדור נגד כאבי ראש, קִלחו אותו במים קרים, וחומו ירד, אך שעתיים לאחר מכן שב ועלה. ההורים לקחו אותו אל המוקד הרפואי באשדוד. הרופאה בדקה אותו, החליטה שאין לו משהו מיוחד, המליצה על כדורי אקמול, ושחררה אותו לביתו. בבית דוד נרדם והחל להזות מתוך שינה. בשנתו מלמל: ''כמה כסף את רוצה כדי שתחזירי לי את החיים שלי?''. סמוך לשעה ארבע וחצי לפנות בוקר הופיעה על גופו פריחה. ההורים נבהלו והזעיקו את אנשי מגן דוד אדום. בעוד אביו מחזיק את הנער בזרועותיו, דוד מלמל: ''אבא, אל תחזיר אותי. תן לי קצת חופש, גם ככה אני הולך למות''. אלה, התברר אחר כך, היו מילותיו האחרונות.
בארבע חמישים וחמש הגיע דוד באמבולנס אל בית החולים ''ברזילי'' באשקלון. בדרך הלך מצבו והדרדר. הצוות הרפואי של מגן דוד אדום נתן לו חמצן והחדיר עירוי לגופו, אך החום לא ירד, וסימני הפריחה רק החמירו. הוא הובא לחדר טיפול נמרץ, וסמוך לשעה שש בבוקר הודיעו למשפחתו שדוד מת, כתוצאה מחיידק אלים שגרם לו דלקת קרום המוח, וכל המערכות בגופו קרסו.
|
