רבי יעקב יצחק מפשיסחא, שכונה: ''היהודי הקדוש'', היה מגדולי האדמו''רים בדור השני לחסידות. בימיו התפרסמה פְּשִׁיסְחָא כמרכזו של זרם חסידי חדש, שהדגיש את לימוד התורה ואת הלמדנות. עבודת השם, הדגיש רבי שמחה בונים, נעשית על ידי לימוד התורה, ואין לעשות מופתים או לדאוג דאגות חומריות.
דברי תורתו הודפסו בקבצים: ''נפלאות היהודי'', ''תפארת היהודי'', ''תורת היהודי'' ו''כתר היהודי''.
הוא נולד בפְּשֶׁדְבּוֹרְז' שבפולין בשנת 1766 (התקכ''ו), לאביו, רבי אשר, שכיהן כאב בית דין במקום. לאחר נישואיו התיישב באַפְּטָא ולמד בה תורה. בכל לילה בחצות טבל במקווה והמשיך ללמוד עד אור הבוקר. משהכיר את החסידות החל לנסוע אל ''החוזה מלובלין'' והיה לתלמידו. ''החוזה מלובלין'' ראה בו את ממשיך דרכו. הוא התיישב בפשיסחא ורבים נהרו אליו. עליו נאמר: ''כשם שרבי עקיבא היה עילוי בין התנאים, כך 'היהודי הקדוש' הנו עילוי בין הצדיקים''.
''היהודי הקדוש'' ערך את תפילותיו בהתלהבות, בחרדה ובאימה, כאילו לא התפלל מימיו, והתלהבותו והתרגשותו היו כה גדולות, עד שהגיע בעטיין לעתים אפילו עד סף המוות. ובאמת, ולאחר תפילה נלהבת כזאת, בג' של חול המועד סוכות (י''ט בתשרי התקע''ד, 1813) נפטר, והוא בן ארבעים ושבע.
בליל חג הסוכות הוא ניצב בפתח סוכתו והזמין בדחילו את האושפיזין לבוא ולהתארח בסוכה. אחר כך נכנס אל הסוכה, ואמר את תפילת ''יהי רצון''. משהגיע למלים ''ותתן לי זכות לשבת ולחסות בסתר צל כנפיך בעת פטירתי מן העולם'', השתחווה שלוש פעמים. אחר כך הסב לסעוד עם בני ביתו, בחברת שבעה עניים שהזמין לסעודה כנגד שבעת האושפיזין. למחרת, יום החג, בא אליו אחר הצהריים רבי שִׂמְחָה בּוּנִים (רבי שמחה בונים מפשיסחא ורבי מנדל מִקּוֹצְק המשיכו את דרכה של חסידות פשיסחא רבת ההשפעה), והשניים ישבו יחדיו מחרישים, מביטים זה בזה ואוחזים ידיים. לבסוף הפסיק ''היהודי הקדוש'' את הדממה ואמר לרבי שמחה בונים: ''עניין חמור יש לי לשים לפניך. אתה הוא'', בהתכוונו שעל רבי שמחה בונים להמשיך את דרכו כמנהיג חסידות פשיסחא. ''אתה תתקומם נגד קבלת שררה, אבל אני אומר לך, מה שאתה אמרת לי פעם אחת: אנוס תהיה. אין צורך עוד להרבות דברים בזה''.
ביום השני של החג הוא כינס את כל תלמידיו ודיבר לפניהם על ''החוזה'' (שמחה בונים היה תלמידו של ''החוזה מלובלין'', הוא רבי יעקב יצחק הורוביץ). הוא אמר: ''לרבי ניתן כוח גדול מן השמים והוא כיוון את כל הכוח הזה בלי הרף אל הגאולה. כולנו תלמידיו. פשיסחא פניה לצד אחר מאשר לובלין, אבל בלי לובלין לא הייתה פשיסחא''.
בבוקר שלמחרת שוב תקפה אותו התפעלות גדולה בשעת התפילה, כזו שתמיד הביאה אותו כמעט עד סף המוות. אבל בערב נשימתו ומבטו נעשו שלווים לגמרי. רעייתו שֵׁיינְדְּל שמעה את בנם נחמיָה בוכה ויצאה אליו. מששבה שמעה קול נפילה בסוכה. היא רצה אל הסוכה, ומצאה את בעלה מוטל על הקרקע, ופיו חוזר פעמים אחדות על המילים ''אין עוד מלבדו!''. תוך כדי כך נשא זרועותיו והניע אותן אילך ואילך. הדבקות הזאת נמשכה שלושים ושש שעות. ביום השלישי של חול המועד, לפנות בוקר, שמע ירחמיאל בנו, שהשגיח עליו, שהוא אומר בלחש את פיוט ההושענות: ''דָּמְתָה לְתָמָר / הַהֲרוּגָה עָלֶיךָ / וְנֶחְשְׁבָה כְּצֹאן טִבְחָה / זְרוּיָה בֵּין מַכְעִיסֶיהָ / חֲבוּקָה וּדְבוּקָה בְּךָ / טוֹעֶנֶת עוּלְךָ / יְחִידָה לְיַחֵדְךָ / כְּבוּשָׁה בַּגּוֹלָה / לוֹמֶדֶת יִרְאָתְךָ מְרוּטַת לֶחִי / נְתוּנָה לַמַּכִּים / סוֹבֶלֶת סִבְלְךָ''.
מעתה לא נשמע עוד דבר, אך שפתותיו נעו עד שעמדו. פתאום נשא את ידיו, ושפתיו שוב זעו. ירחמיאל הגיש את אוזנו אל פי אביו ושמעו אומר ''יְחִידָה לְיַחֵדְךָ''. בו ברגע נתלכדו שתי ידיו הנשואות למרום, ונשמתו עלתה למעלה.
מצבתו חרבה בימי השואה ושוקמה. נכתב עליה: ''יודע רזי תורה וכל תעלומות חכמה לו נגלו, גאון הגאונים בתורתו ובחכמתו, חכם ונביא, רבן של כל בני הגולה, ראש גולת אריאל, נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, קדוש ה'''.
|
