או
חפש מילים אחרונות לפי אות (שם האומר/ת)
א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת

גּוּסְטַב מַהְלֶר

''מוֹצַרְט! מוֹצַרְט!''

על האיש/ה
המלחין והמנצח האוסטרי גּוּסְטַב מַהְלֶר (Gustav Mahler) נולד בשבעה ביולי 1860 בעיירה קָאלִישְׁט (Kalischt) שבגבול מוֹרַבְיָה-בּוֹהֶמְיָה, בתחום מה שהיה אז האימפריה האוסטרית (היום – דרום-מערב צ'כיה). עוד בשנתו הראשונה, המשפחה עברה לעיירה סמוכה, אִיגְלָאוּ (Iglau). אביו של גוסטב מהלר היה יהודי, בעל מסעדה קטנה. עיירתם הייתה עיירת קסרקטין. כאן קיבל גוסטב את רשמיו המוסיקליים הראשונים והבלתי-נשכחים. יום-יום שמע את תרועות החצוצרות ואת שירי-המצעד של החיילים האוסטרים, כמו גם את שירי העם של הפועלים הצ'כים, וכל ששמע – קלט, וידע מיד לנגן (בן ארבע!) באקורדיון ובפסנתר. הוריו דאגו שיקבל חינוך מוסיקלי, ובהיותו בן חמש עשרה התקבל לקונסרבטוריון בווינה. כאן הוא השתלם בלימוד הפסנתר. מפי אַנְטוֹן בְּרוּקְנֶר למד את תורת הקומפוזיציה. כשנפסלה בתחרות פרסים הדרמה שלו ''שירת הבָּכָא'', פנה מהלר המאוכזב אל אומנות הניצוח ועד מהרה התפרסם בתחום הזה. בשנת 1880 היה המנצח של התזמורת העירונית בהַל (Hall) ואחר כך במקומות רבים אחרים. בין השאר הוזמן כמנצח-אורח בלונדון. מהלר נשא לאישה (ב-1902) את אַלְמָה מריה שִׁינְדְּלֶר (הוא אמר: ''לא יכולתי לישון בלילה מרוב אושר שמצאתי אותה''. היא כינתה אותו בשם החיבה ''גּוּסְטְל''). שתי בנות נולדו להם. בתם הבכורה, מרִיָה (הוריה כינו אותה ''פּוּצִי'') נפטרה מסקרלטינה בהיותה בת שלוש. פטירתה ערערה את יחסיהם של גוסטב ושל אלמה. בעקבות פטירתה של בתו הבכירה מהלר כתב את מחזור שירי האבל ''על מות ילדים'' (''Kindertotenlieder''). בשטח הניצוח הוא הלך מחיל אל חיל: ליכוד מוחלט של התזמורת, אינטרפרטציה אומנותית והזדהות עם היצירה המוסיקלית שלפניו. מהלר, שהאמין בכל לבו שהאדם הוא המוסיקה, רכש לו שם כאחד המומחים הגדולים למוסיקה הסימפונית (הוא חיבר תשע סימפוניות והותיר טיוטה לסימפוניה עשירית. את זו הקדיש לרעייתו אלמה, במילים: ''לחיות למענך, אַלְמָשִׁילִי, למות למענך!'') ולאופרה. הוא היה האקספרסיוניסט הראשון במוסיקה. מהלר כתב שירים ומחזורי שירים לקול ולפסנתר, בהם לתמליל ''קֶרֶן הַפְּלָאִים אֲשֶׁר לַנַּעַר'' (''Des Knaben Wunderhorn''), מתוך הספרות הגרמנית של ימי הביניים. ''השיר על הארץ'' (''Das Lied von der Erde'') שלו נחשב לסיכום כלל יצירתו הסימפונית והשירית. מלבד זאת, שלט מהלר גם באומנות הבמה והיה מדריך את הזמרים גם במשחקם ולבמאים יעץ בענייני התפאורה. בהתאמה של הבמה והמוסיקה הגיע לשיא השכלול. בשנת 1888 הוזמן גוסטב מהלר לשמש המנהל של האופרה המלכותית בפֶּשְׁט. לפניו שרו שם לעתים קרובות בערב אחד בארבע שפות שונות: הונגרית, גרמנית, איטלקית וצרפתית. מהלר דרש שכולם ישירו בהונגרית, אף שהוא עצמו לא שלט בשפה הזאת. כיהודי הוא היה שנוא מאוד. נרקמו סביבו אינטריגות רבות. בכל זאת הוזמן, בשנת 1897, בהיותו בן שלושים ושבע, בהמלצתו של בְּרַהְמְס, קודם כמנצח ואחר כך כמנהל האופרה המלכותית של וינה. אולם הוא קיבל את התנאי שנילווה להזמנה הזאת (תנאי שהותנה בהשפעתה של רעייתו של וַגְנֶר): הוא המיר דתו לדת הקתולית. מהלר הנהיג חידושים: הוא לא התיר לאיש להיכנס לאולם אחרי שהורם המסך. מהלר הוביל את האופרה הווינאית לשיא פרסומה. אליליו היו וַגְנֶר, מוצרט ובֶּטְהוֹבֶן (אוגוסט רוֹדֶן אמר פעם על מהלר: ''הראש שלו הוא הכלאה בין הראשים של מוצרט ושל פרידריך הגדול''). את עקרונותיו ניסח כך: ''בכל הופעה מוכרחה היצירה להיוולד מחדש''; או: ''בתחום האנושי אני מוכן לכל פשרה, אבל לא בתחום האומנותי''. בשנת 1907 הוזמן לארצות הברית, להיות המנצח של החברה הפילהרמונית בניו-יורק ולעמוד בראש ה''מֶטְרוֹפּוֹלִיטֶן אוֹפֶּרָה'' בעיר הזאת. כשסיים את עבודתו שם, ויצא מחדר המנצח, הפנה משרתו את תשומת לבו לכך ששכח לקחת אתו את אותות ההצטיינות הרבים שעוטר בהם. מהלר השיב: ''הם למען יורשַׁי''. בניו יורק עשה מהלר שלוש שנים. בזמן הזה התרופפה בריאותו. לבו, שהיה חלש עוד מילדותו (הוא ירש את מחלת הלב מאמו) הראה סימני עייפות. רופאיו הורו לו לנוח מעט (מהלר, נוסף על עיסוקו הנמרץ במוסיקה ובניצוח, היה שחיין נלהב וטַיָּיל מושבע בהרים). מאז ומתמיד הצטייר המוות בעיני מהלר כגאולה, שאחריה ייפתחו לפניו שערי עולם טוב יותר. הוא אמר: ''בכל יצירותיי יש ציפייה לחיי העולם הבא''. הוא עצמו שיבץ סימן לבאות, למותו הקרוב, בסימפוניה שכתב בשנת 1907, סימפוניה מספר שש (''הטראגית''), המסתיימת בשלוש מהלומות פטיש גדול, שסימלו בעיניו את שלוש מכות הגורל שניחתו עליו: האילוץ להתפטר מהאופרה הווינאית, מות בתו, ואבחון מחלת הלב שלו כסופנית. מהלומת הפטיש האחרונה (אותה הסיר לימים מן הפרטיטורה) הייתה בעיניו כנפילתו של עץ. מחלתו גברה. הוא הועבר לפריז, לקבל שם טיפול בסֶרוֹם. גופו לא הגיב לטיפול. מהלר ביקש שיעבירו אותו לווינה. גם בעת גסיסתו המשיכה רעייתו אַלְמָה, ה''פָאם פָאטָאל'' היצרית והנחשקת, להתנות אתו אהבים. ושם נפטר, בן חמישים ואחת, בשמונה עשר במאי 1911. רופאו שאל אותו: ''מאסטרו יקר, קצת אוויר?'', ומהלר, כשהוא מתווה בידיו תנועות של ניצוח, מלמל בשפתיו: ''מוצרט! מוצרט!'' ומת. בהתאם לבקשתו המפורשת נערכה הלווייתו בלא נאומים ובלא מוסיקה.
כשחיבר מהלר את הסימפוניה התשיעית שלו, הוא נמנע מלקרוא לה ''התשיעית'', שכן בטהובן וברוקנר נפטרו אחרי שחיברו את הסימפוניה התשיעית שלהם. כשהחל לכתוב את הסימפוניה העשירית, נשם לרווחה ואמר: ''הסכנה חלפה''. הוא לא ידע שאת ''העשירית'' לא יסיים, והתשיעית הייתה באמת הסימפוניה האחרונה שלו.
  
  


חזרה


© כל הזכויות שמורות