אַבְרָהָם בֶּן-חַיִּים לִיפָּא (לִיפְּקֶה) גּוֹלְדְּפָאדֶן (גּוֹלְדֶּנְפוֹדִים [גאָלְדֶּענְפּאָדים] , ופירושו: ''חוף זהב''), אבי תיאטרון היידיש המודרני, מחזאי, משורר עממי, פזמונאי יידישאי ומלחין, ציוני בכל לבו ונפשו, נולד בי''א בתמוז ה'ת''ר, שנים עשר ביולי 1840 בסְטָארוֹ קוֹנְסְטַנְטִינוֹב (קונסטנטין הישָׁנָה) בפלך ווֹהְלִין שבאוּקְרָאִינָה (מרכז ההשכלה בדרום-רוסיה). אביו, חַיִּים לִיפָּא, היה שען. אמרו על חיים ליפא שהוא ''היהודי היחיד בעיירה שנהנה לפתוח איזה ספר יהודי''). למד בחדר, אך למד גם לימודי חול אצל מורה פרטי, בהם השפות רוסית וגרמנית. ''אוזן מוסיקלית'' הייתה לו, והוא שר פרקי חזנות כבר בילדותו, ובן שבע כבר חרז חרוזים. בהיותו בן חמש עשרה נשלח ללמוד בבית ספר ממשלתי (ועל כן לא גויס לצבא), ושם השפיע עליו עד מאוד מורו אברהם בֶּר גּוֹטְלוֹבֶּר, סופר, משורר ו''מאהבה של שפת היידיש''. אחר כך נרשם לבית המדרש לרבנים בזִ'יטוֹמִיר (Zhitomir), למד בו במשך תשע שנים (1857-1866) והוכשר שם כמורה. בז'יטומיר התוודע לתיאטרון ואף שיחק בבית המדרש בתפקיד הראשי במחזה ''שָׂרְ'קֶלִי'', מאת דוקטור שלמה אֶטִינְגֶּר. למד בין השאר גרמנית, תנ''ך ועברית. מורו לעברית היה הבלשן חיים צבי לרנר. בן עשרים ושתיים היה כשהחל לפרסם את שיריו (בעברית וביידיש). שיריו הראשונים היו שירי מליצה, והם התפרסמו ב''הַמֵּלִיץ'' (בעברית, ב-1862), ב''הכוכבים'', ב''קול מְבַשֵּׂר'' (שירים עממיים בעלי מגמה משכילית, ביידיש, שחיבר ב-1863 בעידודם של מוריו המשכילים) ובקובץ ''ציצים ופרחים'' (קובץ שיריו היחיד בעברית, ב-1865). חוברת דקה של קובץ שירים שלו ביידיש הופיעה בשם ''דאָס יוּדֶעלֶע'' (1866. ועוד חוברת: ''דִּיא יוּדֶענֶע'', ב-1869). החוברות האלה היו אוצר בלום לבדחנים עממיים ולזמרי-עם. על אלה נוספו שירים עממיים ברוח ההשכלה. גולדפאדן היה מורה בסִימְפְּרוֹפּוֹל, ובתקופה הזאת פרסם כתבות ב''המליץ'' וחתם עליהן ''אברהם חוט-זהב''. עבר לאודסה ושימש שם מורה. אז פרסם את מחזהו הראשון, ''דִּי מומֶע סאָסְיֶע'' (''הדודה סוֹסְיֶה''). באודסה נשא גולדפאדן לאישה את פּוֹלִינָה, בתו של המשורר אליהו מרדכי וֶרְבֶּל. נולד להם ילד אחד, שמת בדמי ימיו. הוא עזב את משרת ההוראה, שר במרתפי היין בעיר ועבד כגזבר בבית מסחר לכובעים. גולדפאדן חָבַר לבן כיתתו לשעבר יצחק יוֹאֵל לִינֶצְקִי, ויסד עמו בלֶמְבֶּרְג (Lemberg) כתב-עת הומוריסטי קצר ימים בשם ''דֶּער אַלְטֶער יִשְׂראָלִיק'' (''ישראל סבא''). בעסקים (הוא פתח בית מסחר משלו) לא הצליח, ואף פשט את הרגל. על כן נאלץ לעזוב את רוסיה. בן שלושים וחמש היה כשעבר ללְבוֹב באוקראינה ולצֶ'רְנוֹבִיץ, וערך שם עיתונים. בשנת 1876 פגש ביָאסִי (Jassy) שברומניה את הזמר העממי ישראל גְּרוֹדְנֶר. השניים ייסדו להקת תיאטרון (כדברי גולדפאדן: ''בחול המועד סוכות 1876 יריתי את אבן הפינה לייסוד התיאטרון היהודי''). חבריה היו בעיקר זמרים (כגון האחים בְּרוֹדֶר [Broder] שהופיעו ברומניה וכגון בעל המלאכה חובב הזמר יששכר גולדשטיין) ובדחנים שפעלו במרתפי-יין ובמסעדות-גן ומשוררים במקהלות-חזנים. גולדפאדן היה הבימאי וגם מי שכתב את השירים (מילים – ומנגינות, אף שלא קרא תווים ולא ניגן בשום כלי נגינה) ואת הדיאלוגים ביניהם ששזרו את העלילה. אלה כונו ''שְׁטִיק'' – עלילה בסיסית שעליה הורכבו שירים וריקודים. ההופעות הראשונות, באוקטובר 1876 נחשבות להופעות הראשונות של תיאטרון יידישאי. זו הייתה הפעם הראשונה שבמזרח אירופה פעל תיאטרון יהודי של ממש. זו גם הייתה פעם ראשונה שיחד עם השחקנים היהודים הופיעה שחקנית, אישה. ה''שטיק'' הראשון היה ''דיאלוג בין שתי שכנות'', ואחר כך הועלו ה''שטיקים'' (בבית היין של שמעון מַרְק בעיר יָאס) ''התככים, או 'דְּבוֹשְׁיֶה' הרכילאית'', ''איקס, מיקס, דריקס'', ''בעל קרניים'', ''הכלה הקפריזית או קַבְּצִיאֵל ורעבוני'' ו''הסבא והנכד, או בּוּנְצֶ'ה – מנוחת הפתילות''. שבע שנים סבב גולדפאדן עם להקתו ברומניה (בגָאלָאץ ובבּוּקָרֶשְׂט) וברוסיה. באודסה, ב-1879, העלה את האופרטה החדשה שלו, ''המכשפה''. על חברי הלהקה נוספו מקהלה ותזמורת קטנה. בכל העיר שרו היהודים את שירי ההצגה, ורבים נהרו לכאן מערי השדה. ההצלחה הבלתי רגילה שקצרה הלהקה עודדה ועוררה הקמת להקות דומות והופיעו כותבים חדשים. בשנת 1883, בשל חשש מפני הפריחה והשגשוג המפתיעים של הלהקות האלה, אסרה הממשלה הרוסית להעלות מחזות ביידיש, אך הדבר לא ריפה את ידיו של גולדפאדן, שהמשיך להעלות את מחזותיו על הבמה ברומניה, בגליציה ובגרמניה במסווה של הצגות בגרמנית (מחזה אחד בלבד כתב בעברית: ''דָּוִד במלחמה''). המחזות (והאופרֶטות הרומנטיות והדרמות הלאומיות) זכו להצלחה גדולה (עד היום) והם ידועים היטב גם לקהל בישראל, לאחר שתורגמו לעברית והועלו על קרשי הבימה בארץ (בעברית וביידיש) ואף על מסך הקולנוע: ''המכשפה'' (די כִּישׁוּפְמָאכֶערִין'', עם דמויות כהוֹצְמַךְ, הרוכל טוב-הלב, ובּוֹבֶּה יָאכְנֶע, המכשפה צרת-העין. יוסף אַחְרוֹן עיבד את המוסיקה של המחזה להצגתו בפֶּטְרוֹגְרַד על ידי שחקני התיאטרון הקאמרי היהודי שם ב-1947. במלאת שבעים שנים להצגת הבכורה של ''המכשפה'', הועלתה ההצגה בתל אביב, בתיאטרון ''הָאוֹהֶל'', בעיבוד לעברית של אברהם לֶוִוינְסוֹן, כהצגה בתוך הצגה, שבה דמותם של גולדפאדן עצמו וקהל הצופים בני זמנו עולה על הבימה. את המוסיקה עיבד מַרְק לַבְרִי), ''שני קוּנִי לֶמֶל'' (1880. לימים – סרט קולנוע ישראלי, עם מַיְיק בּוּרְשְׁטֵיין בתפקיד הראשי. במקור: ''דֶּער פַאנַאטִיק אָדֶער דִּי צְוֵויי קוּנִי לֶעמְלְס''. תורגמה לעברית בשם: ''הקַּנַּאי אוֹ שְׁנֵי יָקְטָן-יָקְטָן''), ''שולמית'' (1880. גולדפאדן אימץ ועיבד את השיר העממי ''צימוקים ושקדים'' – [רוֹזִ'ינְקֶעס מִיט מַאנְדֶּעלְן''] ושיבץ אותו ב''שולמית'' וכך הקנה לו תהילת נצח) ו''בר כוכבא (1887). את המחזות שעסקו בנושאים לאומיים-היסטוריים, כגון ''בר-כוכבא'', ''יהודה המכבי'' ו''עקֵדת יצחק'', חיבר גולדפאדן בהשפעת הפרעות שהיו בדרום רוסיה בשנת תרמ''א (1881). סך הכל חיבר גולדפאדן יותר מחמישים מחזות וכארבעים ושישה שירים, אף כי רבים מהם נותרו רק בכתב-יד ולא נדפסו. הותר לו להציג בפטרבורג, וכאן זכו להצלחה ולתשבחות מחזותיו ''שולמית'' ו''דוקטור אלמוסאדו או היהודים בפאלירמו''.
אחת הקומדיות הסטיריות שכתב (1887) קרויה ''שְׁמֶענְדְּרִיק'', וכאן ראוי לציין שהוא שהמציא את המילה, שמצאה ''מקום של כבוד'' במילון היידי הרשמי. משמעה: פֶּתִי טוב-מזג.
לנוכח האיסור על העלאת מחזות ביידיש היגרו השחקנים של הלהקות השונות לחוץ לארץ ויסדו תיאטרוני יידיש בפריז, בלונדון ואף בניו יורק. גם גולדפאדן הוזמן על ידי שחקניו לשעבר לעבור לניו יורק ולהצטרף אליהם. הוא נענה להזמנה, ובשנת 1903 הגיע לניו יורק (הוא כבר היה שם בשנת 1887, אך אז לא הצליח בניסיונותיו להוציא עיתון ביידיש ולקיים תיאטרון יידישאי). עם המחזות שהעלה שם נמנים ''יוסף ואֶחיו'', ''הנשמה היהודית'' ו''הלב היהודי''. בשנת 1905 חיבר מחזה עברי תנ''כי: ''דוד במלחמה''. המחזה הועלה בניו יורק על ידי קבוצת שחקנים חובבים.
גולדפאדן היה חולה בקַצֶּרֶת (אַסְתְּמָה) ועני מאוד. השתעל וירק דם. חבריו תמכו בו ככל שיכלו. כך, למשל, בשנת 1901 הועלתה בניו יורק הצגת ''קוני למל'' לאיסוף כספים למענו, וסיסמת הפרסום שפנתה לקהל קוני הכרטיסים הייתה '''אל תשליכני לעת זִקנה' משווע אלינו אברהם גולדפאדן''.
גולדפאדן היה ציר בקונגרס הציוני בלונדון באוגוסט 1900. הוא היה נשיא הכבוד של האגודה הציונית ''בחורי ציון''. בנשף חגיגי לכבודו בלונדון הוכרז על ייסוד קרן שנועדה לקנות לו בית בארץ ישראל ולהקציב לו משכורת לכל ימי חייו. גולדפאדן הנרגש מהמחווה עלה אל הבימה ובידיו דגל ועליו כתוב ''מכבי''.
אחרי פטירתו של בנימין זאב הרצל חיבר גולדפאדן את המחזה האחרון שלו: ''בן-עמי'' (1907), והצגת הבכורה שלו נערכה ימים ספורים לפני מותו של מחברהּ. המחזה הושפע מהסיפור הציוני ''דָּנִיֵאל דֶּרוֹנְדָּה'' מאת ג'וֹרְג' אֶלְיוֹט, אבל העלילה הועברה לאודסה רדופת-הפרעות, והאציל הבריטי אוהד העם היהודי הפך לבָּרוֹן רוסי. המחזה מסתיים בכך שקורבנות הפוגרום ומושיעם האציל חווים תחייה כחלוצי הגאולה הלאומית של העם היהודי על אדמת ציון.
המחזה ''בן-עמי'' הוצג לראשונה בניו יורק, ב-''People's Theater'' (''פִּיפְּלְס טֶעאַטֶר''), בעשרים וחמישה בדצמבר 1925. גולדפאדן הקפיד לבוא לכל הצגה, אך בצפותו בה בפעם החמישית חש ברע והתברר שחלה. בעת גסיסתו הושר ליד מיטתו השיר ''עוּרָה כִּינּוֹרִי'', ממחזהו ''דויד במלחמה''. אברהם גולדפאדן נפטר בניו יורק ביום ה', ו' בשבט ה'תרס''ח, תשעה בינואר 1908, בן ששים ושמונה. ליד מיטתו היו, בין השאר, כתב של העיתון הניו יורקי ''פְרַיְהַיְיט'', ובֶּסִי טוֹמַאשֶׁבְסְקִי, רעייתו של בּוֹרִיס טוֹמַאשֶׁבְסְקִי, שעיבד את המחזה ''בן-עמי''. אנדרטה לזכרו, ובראשה פְּרוֹטוֹמָה שלו, הוצבה בשנת 1976 בעיר יאסי שברומניה. אמרו שמילותיו האחרונות של גולדפאדן הציוני הנלהב היו ''אח, ציון, ציון!'', והוסיף: ''התקווה''. הוא הובא למנוחות באחת ההלוויות הגדולות שידעה ניו יורק מעודהּ. עשרות אלפים בני אדם ליווהו במסעו האחרון. על מצבתו נחרט: ''אברהם גולדפאדן – אבי הבמה היהודית''.
עלילת ''המכשפה'':
מִירֶ'לֶה, בתו של רבי אברהם, מתענה תחת ידה של אמה החורגת בָּאשָׁה. מיר'לה חוגגת את יום הולדתה השמונה עשר. בין הנוכחים: חתנה מרקוס והרוכל-הבדחן העליז הוֹצְמַךְ, שבא לשמח את האורחים בפזמוניו ולבדחם בהלצותיו. אך, אבוי, באמצע החגיגה נאסר אביה של מיר'לה ונשלח לארץ גזֵרה. עתה מבקשת האם החורגת להיפטר ממיר'לה והיא נעזרת במזימתה בדוד אליקים ובסבתא יַאכְנֶה, הקרויה ''מכשפה''. הם חוטפים את מיר'לה ומוכרים אותה בִּסְטַמְבּוּל. מרקוס מחפש את כלתו בחברת הוצמך ומוצא אותה החוצות סטמבול, מהלכת עם צועני בעל תיבת זמרה, ושרה. מרקוס פודה את מיר'לה מידי הצועני והשלושה יוצאים לדרך חזרה. דבר חזרתם נודע לאם החורגת המרשעת באשה, וכן דבר שובו של בעלה מארץ הגזרה, ויחד עם אליקים ועם ''המכשפה'' היא זוממת להעלותם באש בפונדק על אם דרכם הביתה. אבל האב ובתו מצליחים להימלט, ודווקא באשה, ''המכשפה'' ואליקים הם שנלכדים באש ונשרפים חיים, לקול צהלתם של הניצולים.
''בר כוכבא'':
את המלודרמה המוסיקלית ''בר כוכבא אָדער די לעצטע טעג פון ירושלים'' (''בר כוכבא, או ימיה האחרונים של ירושלים'') כתב גולדפאדן ברוסיה לאחר ההתנקשות בצאר אלכסנדר השני (בשנת 1881) והפוגרומים שפרצו בעקבותיה. הנמשל של הַמֶּלוֹדְרָמָה הַהִיסְטוֹרִית הָיָה בָּרור לצופים בהצגה. היחס לאימפריה הרוסית השתקף בקונפליקט שבין הגבור הצעיר בר כוכבא, שקרא למרד ברומאים, לרבי אלעזר המודעי, שבקש לשמר על אפוק, כדי למנע אסון. היהודים באימפריה המודרנית ראו את עצמם (על הבמה) כיהודים באימפריה העתיקה. הקונפליקט המרכב נותר בלא הכרעה מבהקת. הודאות היחידה היתה החזיון הנורא של חרבן העיר הקדושה. המחזה הועלה לראשונה במאי 1883 באודסה, והביא את הקרירה של גולדפדן לשיא, אך מיד אחריו הגיעה ההתרסקות. באוגוסט 1883 יצא צו מטעם הצאר, האוסר על תאטרון יידיש להופיע בכל רחבי האימפריה, כנראה במסגרת מדיניות כללית לצמצום זכויות המעוטים לאחר ההתנקשות בצאר. דין וחשבון רשמי תאר את גולדפאדן כאישיות בלתי מוסרית, ונטען כי מחזותיו ''מזיקים''. נראה גם שתאורו זה נבע מהלשנה של מתחריו ושל שונאיו מבין האורתודוכסים. גולדפאדן התבשר על הצו החדש בתם המערכה האחרונה של ''בר כוכבא'', בפעם החמישית בלבד שבה עלה המחזה על קרשי הבימה. מאחורי הקלעים הוא זעק: ''רוצחים את ילדי לאור היום!''.
|
