לוּדְוִויג (יוֹזֶף יוֹהַן) וִיטְגֶּנְשְׁטַיְין (Ludwig [Josef Johann] Wittgenstein), היה פילוסוף אנגלי יליד אוסטריה, קתולי, ממוצא יהודי, אך מבית מומר, שהותיר רושמו העז על הפילוסופיה הבריטית במאה הזאת.
ויטגנשטיין, בנו של תעשיין פלדה וינאי אמיד, נולד בעשרים וששה באפריל 1889 בווינה לתעשיין הפלדה העשיר באימפריה האוסטרו-הונגרית קַרְל ויטגנשטיין ורעייתו לֵיאוֹפּוֹלְדִּינֶה. הוא היה הצעיר בשמונת ילדיהם, כולם מחוננים. הוריו העניקו לו חינוך בביתם. בין השאר למד פילוסופיה. הבית גם היה ספוג באווירה מוסיקלית, וגדולי המוסיקאים בווינה היו מבאי ביתה של המשפחה (ויטגנשטיין ניגן בקלרנית, והיה בעל הבנה עמוקה במוסיקה). אך על אף העושר (כולל ארמון קיץ מחוץ לווינה) לא תמיד היה האושר מנת חלקם. שנים מאחיו של לודוויג, הומוסקסואלים, התאבדו בעודו צעיר, על רקע נטייתם המינית וחששות מתגובת המשפחה והסביבה.
בן ארבע עשרה עבר לודוויג ללִינְץ ולמד בה בגימנסיה הריאלית, ואף ''קפץ כיתה'' בשל הצטיינותו. אחר כך למד הנדסת מכונות בברלין. את לימודיו המשיך במַנְצֶ'סְטֶר, אנגליה, והתרכז בבעיות תעופה. ויטגנשטיין תכנן מנוע למטוס, ותוך כדי ניסיון לפתור בעיות בעיצוב להבי המדחף, נשבה בקסמה של המתמטיקה, אך גם של הפילוסופיה. בן עשרים ושלוש היה אז. הוא עבר לקֵיימְבְּרִידְג', והיה תלמידו (ללוגיקה מתמטית) של המתמטיקאי-הפילוסוף הוולשי הנודע בֶּרְטְרַאנְד רַאסֶל (שאמר עליו: ''הוא ידע במהרה כל שהיה לי ללמד''). לימים עתיד ראסל לומר: ''ההכרות עם ויטגנשטיין הייתה ההרפתקה האינטלקטואלית המסעירה ביותר בחיי''. בהמשך יצא ויטגנשטיין לחיות בבדידות בנורווגיה, להתרכז שם בבעיות לוגיות.
במלחמת העולם הראשונה התנדב לצבא האוסטרי, שירת בעיקר בחיל התותחנים, זכה לעיטורי אומץ אחדים והוסמך כקצין.
ויטגנשטיין נפל בשבי האיטלקים (1918). בתרמיל הגב שלו נשא עמו תמיד את פנקס הערותיו, והמשיך, גם בשבי, לעסוק בבעיות לוגיות ופילוסופיות. הרשימות הצטרפו לכלל כתב יד שלם. שנה לאחר תום המלחמה שב לאוסטריה. אביו, שנפטר, הוריש לו הון רב, אך הוא חילקו למטרות צדקה ובעצמו חי בצמצום ובצנע, כי ביקש לחיות, כדבריו, על הקרקע הקשה והמחוספסת של חיי היום-יום. מכיוון שחש שבכתב היד שלו מיצה את תרומתו לפילוסופיה, פנה לתחומים אחרים. הוא הוסמך להוראה בבית המדרש למורים בווינה, ולימד בכפרי אוסטריה, אך אופיו הקשה (ודכאונו עד כדי מחשבות התאבדות) יצר חיכוכים בינו לבין העובדים עמו, והוא פרש מההוראה ומהעיסוק בפילוסופיה ושימש מורה בבית ספר יסודי ועוזר לגנן במנזר ליד וינה. במשך שנתיים מצא סיפוק בניהול בנִיַת בית לאחת מאחיותיו. זה היה שלב בחייו שבו הגיע למסקנה שהתיאוריה שלו פתרה את הבעיות שבהן התעסקו הפילוסופים. ממילא לא ביקש למצוא פתרון לבעיות, כי אם להתיר את האדם מכבלי הבלבול, התהייה והמבוכה שבהם הוא נתון.
ב-1921 פרסם את ספרו: ''מסכֶת הגיונית-פילוסופית'' (“Tractatus Logico-Philosophicus”), בגרמנית ובאנגלית (עמוד מול עמוד, שבעים וחמישה עמודים סך הכול), על טבעה של הלשון ועל מגבלותיה, האני והרצון, המוות והמיסטי, הטוב והרע. כמרצה-עמית ב''טְרִינִיטִי קוֹלֶג''' בקיימברידג' קנה לו מעריצים בקרב שומעיו על חדות תפישותיו ועל האינטלקט הגבוה שגילה. הוא יצר במהלך הרצאותיו השקפה פילוסופית חדשה. ב-1939 התמנה לפרופסור לפילוסופיה בקיימברידג', אך ויתר על הפרופסורה (כדי לשמש שוער בבית חולים בלונדון ואחר כך עוזר במעבדה במרפאה!). חלק גדול מזמנו חי בבדידות בנורווגיה ובאירלנד, בבקשו ''לחשוב לבד, בלא צורך לדבר אל מישהו''. אורח חייו המוזר יצר סביבו שמועות ואגדות רבות.
ב''מסכת הגיונית-פילוסופית'' הוא מנתח את השפה ואת סגולתה לבטא את הממשות (עצמים) בייצוגים סמליים (שמות), וחוקר את האופי המיוחד של השפה ההגיונית-מתמטית. פיתח את ''תיאוריית התמונה'' של הלשון: משפטים פשוטים מתארים עובדות פשוטות, את העצמים כפי שהם נקלטים על ידי החושים. המשפט הנאמר הוא תמונת המציאות, וכך יכול השומע להבינו, גם אם לא שמע אותו קודם לכן. קישור של משפטים פשוטים על ידי מילות קישור הגיוניות (''או'', ''אם – אז'') יוצר משפטים מורכבים, והם ''פונקציות אמת''. מכלול המשפטים הפשוטים והמורכבים הוא המדע. אין מקום למשפטים אחרים. מטרת הפילוסופיה היא להראות לדובר את הטעות הטמונה באופן דיבורו, אם הוא אומר דבר שאי-אפשר לאומרו. לפי זה, תפקיד הפילוסופיה אינו דיון בהוויה, אלא בירור הגיוני של המחשבות. הפילוסופיה במהותה היא ביקורת השפה. היא לא תורה, כי אם פעולה. ''גבולות לשוני הם גם גבולות עולמי'', ''גבולות השפה הם גבולות המחשבה''. על כן, כל מה שלא נוסח בלשון, ב''מדע'', הוא העולם הממשי, שהלשון לא השכילה (לפי שעה) לנסחו, ועל כן להופכו לחלק מעולמנו. ה''מסכת'' מסתיימת במשפט המפורסם כל כך: ''על מה שאי-אפשר לדבר, על זה יש לשתוק'' (בתרגום האנגלי: “whereof one cannot speak, thereof one must be silent”). משמעותו של העולם היא מחוצה לו. יש תחום שלגביו אדם אינו יכול לומר דבר, כלומר: תחום מיסטי.
ל''מסכת הגיונית-פילוסופית'' הייתה השפעה כלל-עולמית עמוקה ורבה.
ויטגנשטיין הרבה לכתוב. משנת 1933 עוברת משנתו הפילוסופית של לתקופה שנייה (הבאה לידי ביטוי בספרו, בעברית ובאנגלית: ''מחקרים פילוסופיים'' [“Philosophische Untersuchungen – Philosophical Investigations”], שיצא לאור, על פי בקשתו, רק לאחר מותו). עכשיו ניסה ויטגנשטיין לשחרר את שומעי הרצאותיו ואת קוראיו מן הקסם שהוקסמו על ידי הלשון. עתה הוא אומר, שמשמעותן של המלים אינה אחת. היא משתנה ממקרה למקרה. על כן, האדם חייב לחקור את הקשרן של המלים במצב קונקרטי, הנקבע על ידי ''כללי משחק'' (''משחקי לשון'', “Sprachspiel”, “language game”), הנקבעים ומשתנים תוך כדי דיבורנו, בחברה נתונה, ולאו דווקא על ידי מוסכמות קבועות מראש. בפתח הספר כתב: ''להסברים יש סוף באיזשהו מקום''.
החוקרים מתייחסים אל משנתו של ויטגנשטיין כאל שתי משניות, זו של ויטגנשטיין ''המוקדם'' וזו של ויטגנשטיין ''המאוחר'', והן שונות ומנוגדות. כך, למשל, ב''מסכת הגיונית-פילוסופית'' טען ויטגנשטיין שהשונות והגיוון האין-סופיים של שימושי הלשון – מטעים, וכי חייב להיות יסוד מאחד החבוי מתחת לגיוון. אל היסוד הזה חותרים הפילוסופים. ב''מחקרים פילוסופיים'' הוא הודה שזו אשליה. אין כל אחדות החבויה מאחורי הגיוון והשונוּת.
בהיותו בן ששים נתגלתה אצלו מחלת סרטן הערמונית. הוא לא הודאג במיוחד, כי אמר שממילא אין לו כל חשק להמשיך לחיות. בן ששים ושתיים היה במותו (בקיימברידג', בעשרים ותשעה באפריל 1951), וטרם עצם עיניו לנצח הצהיר: ''היו לי חיים נפלאים!''.
יומיים לפני מותו חתם את ספרו ''על הוודאות'' במלים האלה: ''אינני יכול להניח ברצינות שאני חולם עכשיו. מי שבחלום אומר 'אני חולם', גם אם דיבורו צלול, איננו צודק יותר ממי שאומר בחלום 'יורד גשם', בעת שאכן יורד גשם, אף אם חלומו קשור אמנם בקול הגשם''.
טריוויה: אחד מאחיו של ויטגנשטיין, קוּרְט, ששירת כחייל במלחמת העולם הראשונה, התאבד בירייה סמוך לסוף המלחמה. אח אחר, פָּאוּל, פסנתרן מחונן, איבד במלחמה את זרועו הימנית. הוא המשיך לנגן ביד אחת בלבד. מוֹרִיס רַאוֶול כתב למענו את היצירה ''קונצ'רטו ליד שמאל'' והוא הפליא לנגנהּ.
|
