וִילְיֶם ווֹרְדְסְווֹרְת' (William Wordsworth), מגדולי המשוררים האנגלים (הוכתר כ''משורר החצר'', ''Poet Laureate'', של אנגליה), נולד בשבעה באפריל 1770 לפרקליט כפרי באזור האגמים בקוֹקֶרְמָאוּת' (Cockermouth) שבקַמְבֶּרְלֶנְד (Cumberland). באזור הזה חי מרבית ימיו, וכאן כתב את שיריו. כאן, אפוא, הורָתהּ של ''אסכולת השירה של האגמים'' בספרות האנגלית. הוריו נפטרו בעודו ילד (אמו, אַן – בהיותו בן שמונה, ואביו, ג'וֹן – בהיותו בן שלוש עשרה), אך למרות זאת זכה לחינוך משובח, והמשיך את לימודיו באוניברסיטת קֵיְימְבְּרִידְג'. קרא שירה קלאסית, וטייל ברגל בצרפת, בשוויץ, באיטליה ובגרמניה. אלה היו השנים שבהן החל לכתוב את שיריו, מושפע רבות מהטבע שבחיקו בילה רבות, ומתחושת הבדידות.
וורדסוורת' נסע לצרפת בעיצומה של תקופת המהפכה, התלהב מרעיונותיה ונעשה רפובליקני מושבע. הוא התיידד עם אישה צרפתייה, מַרִי-אַן (''אַנֶט'') וַלוֹן (Marie-Anne [“Annette”] Vallon), בוגרת ממנו בארבע שנים, ולשניים נולדה בת, אַן קֶרוֹלַין (Ann Carolyn). אחר כך שב לאנגליה, ומשהוריש לו אחד מידידיו ירושה, תשע מאות לירות שְׂטרלינג, יכול היה להשתקע בדוֹרְסֶט (Dorset) שבדרום-מערב אנגליה, יחד עם אחותו האהובה דוֹרוֹתִי (Dorothy). טיפולה המסור השיב לו את בריאותו הרוחנית והרגשית שהתערערה. כאן בכפר כתב את מחזהו היחיד, הטרגדיה ''אנשי הַסְּפָר'' (''The Borderers''). דורותי וּוִיליאם ווֹרדסוורת' התוודעו למשורר והמבקר הבריטי סֶמְיוּאֶל טֵיילוֹר קוֹלְרִידְג' (Samuel Taylor Coleridge), עברו לגור בקרבתו ונעשו, כדברי קולרידג', ''שלוש ברִיות בעלות נפש אחת'' (“three persons with one soul”). את שיריו הטובים ביותר חיבר וורדסוורת' בהיותו, שנה אחת אחר כך, ב-1799, בגוֹסְלָאר (Goslar) שבגרמניה. וורדסוורת' וקולרידג' פרסמו במשותף ספר ושמו: ''בלדות ליריות'' (“Lyrical Ballads”), וזה היה לציון-דרך ולמפנה מכריע בשירה ובביקורת הספרות האנגלית במאה השמונה עשרה. בדצמבר 1799 דורותי וורדסוורת' שבו לאנגליה והתיישבו בבקתה על שפת אגם בגְרָאסְמִיר, וֶסְטְמוֹרְלֶנְד (Grasmere, Westmorland). את אהובתו הצרפתייה זנח, ונשא לאישה את ידידתו מילדות, מֶרִי הַאצִ'ינְסוֹן (Mary Hutchinson). מכאן ואילך דעכה יצירתו הפיוטית. הוא אף רב עם קולרידג', וגם משהתפייסו, לא הייתה זו עוד אותה ידידות עזה כבשכבר הימים. משנעשה ''מוסד לאומי'' ו''משורר המלך'' (ב-1843) קיבל משרה קלה ומכניסה מטעם הממשלה (בעל הזיכיון להפצת הבולים במחוז וסטמורלנד), ואחר כך גם גִּמלה מטעמהּ.
ביום מותו (עשרים ושלושה באפריל 1850, זמן קצר לאחר יום הולדתו השמונים, במקום מגוריו האחרון, ב-Rydal Mount, משנכנסה אחייניתו להסיט את וילונות חדרו של הזקן התשוש, קרא: ''יברכֵךְ האל! האם זו אַתְּ, דּוֹרָה?'', בחושבו שזו אחותו האהובה דורותי. לפי גרסה אחרת, דורה הייתה בתו ובתה של אשתו מרי, והיא נפטרה זמן קצר קודם לכן, והזקן מטושטש החושים נתבשר על כך מפי אשתו. ספק אם קלט את משמעות הידיעה, וכשנכנסה האחיינית להסיט את הווילונות, סבר שזו בתו. (בת אחרת שלו, קתרין, נפטרה בשנת 1812). מכל מקום, אלה היו מלותיו האחרונות.
הנה אחד משיריו המוכרים ביותר לקורא הישראלי, שבוודאי למד אותו במִקְרָאָה האנגלית בבית הספר התיכון. זה השיר הקרוי: “The Daffodils”, ''הנרקיסים'', שיש בו אחדות ואיחוד בין האדם לטבע, הרמוניה פשוטה בין האדם ונפשו לבין חיי הכפר והטבע, הרמוניה שהייתה אבן הפינה של הרומנטיקה, ווורדסוורת' היה מייצגה צח-הלשון ביותר, ואף ביטא אותה בגולת הכותרת של יצירתו, האוטוביוגרפיה בחרוזים: ''הפתיחה'' (“The Prelude”):
“I wandered lonely as a cloud
That floats on high o’er vales and hills,
When all at once I saw a crowd,
A host, of golden daffodils;
Beside the lake, beneath the trees,
Fluttering and dancing in the breeze.
Continuous as the stars that shine
And twinkle on the Milky Way,
They stretched in never-ending line
Along the margin of a bay;
Ten thousand saw I at a glance,
Tossing their heads in sprightly dance.
The waves beside them danced; but they
Out-did the sparkling waves in glee;
A poet could not but be gay,
In such a jocund company!
I gazed – and gazed – but little thought
What wealth the show to me had brought:
For oft, when on my couch I lie
In vacant or in pensive mood,
They flash upon that inward eye
Which is the bliss of solitude;
And then my heart with pleasure fills,
And dances with the daffodils.”
''נַרְקִיסִים'' [תרגם: ראובן צור. פורסם בספר ''החליל והקוקייה'', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1993]:
''שׁוֹטַטְתִּי כְּעָנָן, גַּלְמוּד, / אֲשֶׁר יָשׁוּט לוֹ בִּגְבָהָיו, / וְהִנֵּה פִּתְאוֹם רָאִיתִי גְּדוּד, / הָמוֹן שֶׁל נַרְקִיסֵי זָהָב. / עַל חוֹף אֲגַם, בְּצֵל עֵצִים, / בָּרוּחַ מְרַקְּדִים-דָּצִים. // כְּאוֹר הַכּוֹכָבִים יָנֵץ, / יִזְהָר בַּכֹּל שְׁבִיל-הֶחָלָב, / פָּשְׁטוּ שָׁם בְּשׁוּרָה אֵין-קֵץ / עַל חוֹף מִפְרָץ וּבְשׁוּלָיו; / חִישׁ-קַל רִבּוֹא רָאִיתִי שָׁם, / בִּמְחוֹל חֶדְוָה שׁוֹלְחִים רֹאשָׁם. // כָּל הַגַּלִּים רָקְדוּ; אַךְ הֵם / גָּבְרוּ עַל גַּל זוֹהֵר בְּגִיל; / הַאֵין פַּיְטָן - אָשְׁרוֹ שָׁלֵם / בְּתוֹךְ קָהָל כָּל כָּךְ מַצְהִיל? ... // כִּי עֵת אֶשְׁכַּב לִי, לִפְעָמִים, / בֵּין הִרְהוּרִים לְרֵיקָנוּת, / יַבְזִיקוּ לְעֵינֵי הַפְּנִים, / - זֶה חִין אָשְׁרָהּ שֶׁל הַבְּדִידוּת - / הָעֹנֶג אָז לִבִּי יַקְסִים / לִרְקֹד בְּסוֹד הַנַּרְקִיסִים''.
|
