אַנְטוֹן פַּבְלוֹבִיץ' צֶ'כוֹב (Anton Pavlovich Chekhov), המחזאי, הסופר (מהגדולים שבכותבי הסיפור הקצר. ''השכלתי לספר בקצרה על פרשות ארוכות'', כתב) והרופא הרוסי, נולד בעשרים ותשעה (שבעה עשר, לפי הלוח הישן) בינואר 1860 בעיר הנמל טָאגָאנְרוֹג (Taganrog) שבדרום רוסיה (בחלק האירופי). אביו, פַּבֶל יֶגוֹרוֹבִיץ', ניהל במקום חנות מכולת. האב, שגם ניהל את המקהלה המקומית, חינך את בנו ביד רמה תוך שימוש בפגיעות גופניות ובכלל השליט דיקטטורה בבית והיה נתון להתקפי זעם גם כלפי אשתו. צ'כוב עתיד לראות בו דגם לאדם צבוע. אמו של צ'כוב, יֶבְגֶנְיָה, הפליאה באמנות הסיפור ונהגה לשעשע את ילדיה בסיפורי נפלאות ממסעותיה עם אביה, שהיה סוחר אריגים, ברחבי רוסיה. צ'כוב נהג לומר שממנה ירש את הנשמה.
הוא למד בבית ספר לנערים יוונים ונשאר כיתה משום שנכשל בבחינה ביוונית. הוא שר במקהלת המנזר האורתודוכסי היווני במקום מגוריו ובמקהלה של אביו. למרות חינוכו הדתי הפך צ'כוב לאתיאיסט.
לאחר פשיטת רגל של האב ברחה המשפחה מפני הנושים למוסקבה, שם חיה בעוני רב, מה ששבר את האם, פיזית ונפשית. צ'כוב נותר בטאגאנרוג למכור את רכוש המשפחה ולהשלים את לימודיו. הוא התפרנס ממתן שיעורי עזר, מלכידת חוחיות ומכירתן ומפרסום רשימות קצרות בעיתון. את כספו שלח אל משפחתו במוסקבה. הוא הרבה לקרוא ו...לנהל פרשות אהבים. לאחר שלוש שנים, בשנת 1879, הצטרף אל הוריו ואל אֶחיו והתקבל לבית הספר לרפואה באוניברסיטה במוסקבה. רשימותיו הסטיריות בעיתונים הקנו לו שם כמתעד סטירי של חיי הרחוב הרוסי. ב-1884 הוסמך לרופא. הוא עבד בכפר ווסקרסנסק שליד מוסקבה, והמקום סיפק לו דמויות רבות לכתוב עליהן: איכרים, בעלי אחוזות, אנשי צבא, פקידים ועוד. בעניים טיפל חינם.
אנטון צ'כוב חלה בשחפת ומחלתו הלכה והחמירה עם השנים. הוא נטש את מקצוע הרפואה והתרכז בכתיבה.
בינתיים הצליח לשפר את תנאי המחייה של משפחתו. הוא גם הוזמן לכתוב בעיתון סנט. פֶּטֶרְסְבּוּרְגִי מוערך, ''נוֹבוֹיֶה וְרֶמְיָה'' (''זמנים חדשים''). בעלי העיתון, המיליונר אָלֶכְּסֵיי סוּבוֹרִין (Alexey Suvorin), הפך לידיד נפשו הטוב ביותר של צ'כוב. הוא שילם לו כפליים ממה שהורגל לקבל עד עתה. צ'כוב, בן עשרים ושש, החל לעשות לו שם בקרב חוגים ספרותיים. על קובץ סיפורים קצרים שלו הוענק לו בשנת 1887 פרס פּוּשְׁקִין. בשנה זו הזמין אצלו אמרגן תיאטרון – מחזה, ובתוך שבועיים כתב את ''אִיבָנוֹב''. המחזה זכה להצלחה ולשבחי המבקרים. בתקופה הזאת טבע צ'כוב את אמירתו המפורסמת: ''אם במערכה הראשונה תלוי אקדח על הקיר, כי אז הוא חייב לירות במערכה האחרונה''.
בשנת 1890 יצא צ'כוב למסע מאומץ – ברכבת, בכרכרה רתומה לסוס ובספינת קיטור על נהר – למזרחהּ הרחוק של רוסיה ולקַּטוֹרְגָּה, מושבת עונשין, באי סָחָלִין (Sakhalin), צפונית ליפן (כעשרת אלפים קילומטרים מזרחה ממוסקבה), ושם, במשך שלושה חודשים, ראיין אלפי אסירים ומתיישבים לצורכי מִפְקָד. הוא שלח מסחלין מכתבים, שהיו פנינה ספרותית. בסחלין ראה את האדם בשיא השפלתו ושפלותו. מסקנתו של צ'כוב הייתה שצדקה ותרומות אינן הפתרון למצוקת האסירים המורשעים וכי על הממשלה לממן טיפול אנושי בהם.
בשנת 1892 קנה צ'כוב אחוזה כפרית קטנה במֶלִיכוֹבוֹ (Melikhovo), כשמונים קילומטרים דרומית למוסקבה ובה חי עם משפחתו (הוריו הזקנים ואחותו מַרִיָה, רווקה שהייתה עזר כנגדו כסוכנת הבית) עד שנת 1899. הוא היה נדיב מאוד כלפי האוכלוסייה המקומית, ובנה שלושה בתי ספר, תחנת כיבוי אש ומרפאה שבה העניק את שירותיו הרפואיים לקהל הרב ששיחר לפתחו. לא נותר לו זמן רב לכתיבה. עם זה, המגע עם הציבור הרחב על כל שְׂדֵרותיו סיפק לו נושאי כתיבה רבים ותובנות חברתיות שהעשירו את תכני כתיבתו. סיפוריו מהתקופה הכפרית הזאת משמשים עד היום מקור לידיעות ולמחקרים סוציולוגיים. כאן במליכובו החל לכתוב את ''השחף''. הצגת הבכורה של ''השחף'', ב-1896 בתיאטרון אָלֶכְּסַנְדְּרִינְסְקִי בסנקט. פטרסבורג הייתה כישלון מחפיר. הקהל צעק ''בוז'', וצ'כוב עזב את האולם בתום המערכה השנייה והחליט לוותר על התיאטרון. אבל במאי התיאטרון וְלָאדִימִיר נֶמִירוֹבִיץ'-דַנְצֶ'נְקוֹ(Vladimir Nemirovich-Danchenko) דווקא התרשם מאוד מן המחזה ושכנע את עמיתו, הבמאי הנודע קוֹנְסְטַנְטִין סְטָנִיסְלַבְסְקִי (Konstantin Stanislavsky) לביים אותו לתיאטרון האמנותי המוסקבאי החדשני בשנת 1898. רגישותו של סטניסלבסקי לריאליזם פסיכולוגי, והמשחק המדויק והרגיש של השחקנים, העלו על פני השטח את השנינויות ואת ההבחנות הדקות שבטקסט ועניינו של צ'כוב בתיאטרון שב והתעורר. התיאטרון האמנותי המוסקבאי הזמין אצלו מחזות נוספים וכבר בשנה שאחרי ''השחף'' העלה את ''הַדּוֹד וַנְיָה''.
בשנת 1897 החמירה עד מאוד השחפת שלקה בה והרופאים הורו לו לשנות את אורח חייו. מיד לאחר מות אביו ב-1898 הוא מכר את אחוזתו במליכובו, קנה כברת אדמה בפרברי יַלְטָה ובנה עליה חווילה. הוא עבר לגור בה עם אמו ועם אחותו. כאן כתב עוד שני מחזות: ''שלֹש אחיות'' ו''גן הדֻּבדבנים''. בשנת 1901 נשא צ'כוב לאישה את אוֹלְגָה קְנִיפֶּר, שחקנית שהכיר בעת החזרות למחזה ''השחף''. צ'כוב, ''הרווק הנצחי'', העדיף להמשיך להתגורר ביַלְטָה, בעוד רעייתו מנהלת את הקריירה שלה במוסקבה והוא ''קופץ לביקור'' מדי פעם בפעם. בשנת 1902 אולגה ילדה ילד מת.
בילטה זו שבחצי האי קרים כתב צ'כוב את אחד מסיפוריו המפורסמים ביותר: ''הגברת עם הכלבלב'', סיפור אהבה בין גבר נשוי לאישה נשואה.
כשהורע מצבו של צ'כוב בהיותו במוסקבה, יעץ לו הרופא לנסוע לכפר בָּאדֶנְוַויְילֶר (Badenweiler) ביער השחור שבדרום-מערב גרמניה, שיש בו מעיינות מרפא. לידידו אמר בעת פרידתם: ''מחר אני נוסע. היה שלום. אני יוצא למות''. הוא יצא לבאדנוויילר בחברת רעייתו אולגה. אולגה היא שתיארה בכתב את רגעיו האחרונים, הנראים כאילו הם רישום של סיפור קצר בפני עצמו: ''אנטון הזדקף לישיבה זקופה לא-רגילה אצלו, ואמר בקול רם וברור (דווקא בגרמנית, שלא היה כל כך בקיא בה): 'Ich sterbe' ('אני גוֹוֵעַ'). הרופא הרגיע אותו, נטל מזרק, הזריק לו קַמְפוֹר [להרגעת כְּאֵביו. ד.כ.] והזמין שמפניה. אנטון נטל גביע מלא, בָּחן אותו, חייך לעומתי ואמר: 'עבר כבר זמן רב מאז ששתיתי שמפניה'. הוא רוקן את הגביע, השתרע בשקט על צִדו השמאלי, ואני הספקתי רק למהר אליו, לרכון מעל למיטה ולקרוא בשמו, אבל הוא פסק לנשום וישן בשלווה כילד'' (חמישה עשר ביולי 1904 [שניים ביולי לפי הלוח הישן], בן ארבעים וארבע). גופתו הועברה למוסקבה ברכבת, בִּקרון קירור שנועד להעברת צדפות טריות (מַקְסִים גּוֹרְקִי ראה בכך עלבון לסופר הגדול). אלפים ליוו אותו את הארון. צ'כוב נטמן ליד אביו, בבית הקברות נוֹבוֹדֶבִיצִ'י (Novodevichy).
|
