או
חפש מילים אחרונות לפי אות (שם האומר/ת)
א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת

גּ'וֹרְג' אַרְמְסְטְרוֹנְג קַאסְטֶר

''הוּרָה [הֵידָד], בַּחוּרִים, תָּפַסְנוּ אוֹתָם! נִגְמוֹר אִתָּם וְאָז נָשׁוּב הַבַּיְתָה, לִבְסִיסֵנוּ''

על האיש/ה
במשך כל הקריירה הצבאית שלו, הגנרל האמריקני גּ'וֹרְג' אַרְמְסְטְרוֹנְג קַאסְטֶר (General George Armstrong Custer), בוגר האקדמיה הצבאית הלאומית של ארצות הברית, ''וֶסְט פּוֹיְנְט'' (אף כי בציונים הנמוכים ביותר במחזורו, במקום השלושים וארבעה מבין שלושים וארבעה בוגרים...) טיפח יחסי ציבור ענפים וידע לרכוש לו אהדה בתקשורת. עיתונאים ליווהו לכל מקום, אחד מהם אף נהרג בקרב שבו נפל גם קאסטר. הוא גם הרבה לכתוב מאמרים (בלילות, בדרך כלל) על חוויותיו, בעיקר בשדות הקרב.
בארבע שנות לימודיו ב''וסט פוינט'' עבר שבע מאות עשרים ושש עבירות משמעת. אבל בשל מלחמת האזרחים, הצבא היה זקוק נואשות לקצינים, וקאסטר גויס למרות היותו תלמיד כושל באקדמיה הצבאית.
גיבור מלחמת האזרחים בארצות הברית, זכה למוניטין בשל תעוזתו העיקשת, לעיתים הלא-נבונה. בזכות אומץ לבו תחת אש במלחמת האזרחים הוא הועלה לדרגת ייצוג של בריגדיר-גנרל (אלוף) בצבא האיחוד (בן עשרים ושלוש, הצעיר ביותר בדרגה הזאת. כונה על שום כך ''הגנרל הילד''). קאסטר התפרסם ברחבי המדינה בעת מלחמת האזרחים בארצות הברית ובעת המלחמות באינדיאנים בשנות השבעים של המאה התשע עשרה. פעמיים הושעה מהצבא. בשנת 1866 הושעה משורת המתנדבים ואף הורד בדרגה. שנה אחר כך נשפט על נפקדות (הוא עזב את עמדתו כדי לפגוש את אשתו) והושעה למשך שנה אחת.
קאסטר הפגין תעוזה רבה בעת מלחמת האזרחים, אך גם פזיזות רבה. פעם אחת גם נפל מסוסו שנהרג, וניצל ברגע האחרון על ידי טוראי נוֹרְוֶל פְרַנְסִיס צֶ'רְצִ'יל (Norvell Francis Churchill), שחזר על עקבותיו בדהרה, ירה במי שעמד לירות בקאסטר, הרכיב את קאסטר על סוסו, מאחוריו, וחילץ אותו. בהמשך היה לקאסטר חלק נכבד בהבסתו של גנרל צבא הדרום, לי. הוא זכה להערכה ולקידום.
קאסטר ביקש לזכות בפרסום רב במלחמותיו באינדיאנים (הוא הראשון שצירף עיתונאים למבצעיו, וכך התפרסם), ולא חשוב במחיר כמה קורבנות... ביולי 1866 נתמנה ליוטננט-קולונל (סגן-אלוף, על פי הדרגות הנהוגות בצבא ההגנה לישראל) בראש חטיבה חדשה: יחידת הפרשים השביעית. בנובמבר של שנת 1868 הוא הוביל את יחידת הפרשים שלו למחנה חורף של שבט ה''שֵּׁיֵין'', שהיה בהנהגתו של הצִּ'יף ''בְּלֶק קֶטְל'' (''קְדֵרָה שְׁחוֹרָה''), ליד נהר וַשִׁיטָה (Washita), במקום שהוא היום אוקלהומה. אנשיו הרגו מאה ושלושה לוחמים אינדיאנים, שחטו כשמונה מאות מסוסי הפוני שלהם ושרפו את כפרם. כמה מהאינדיאנים המתים וחמשים ושלושה השבויים היו נשים וילדים (האינדיאנים דיווחו על נפילתם של אחד עשר מלוחמיהם ועל שביים של תשעה עשר נשים וילדים), ולמרות זאת בחוגי הצבא היללו את הקרב כניצחון גדול. אבל אז קאסטר עשה טעות שיפוט שעתידה ללוות אותו כל חייו. הוא לא שם לב שכפרם של ה''שיין'' היה רק אחד בשרשרת מחנות, וכשמייג'ור גּ'וֹאֵל אֶלְיוֹט יצא לרדוף אחר ניצולים, לוחמים מאחד המחנות ארבו לו. קאסטר, למרות שנודע לו על חילופי יריות, הסתפק בחיפוש קצר ועזב. הוא נטש פצועים ובני אדם במצוקה בשטח. גופותיהם הקפואות של אליוט ושל אנשיו נמצאו שבועות אחר כך. זה לא חיבב את קאסטר על אנשיו. אבל מה שהיה חשוב לו - היה להנציח את שמו בדורות הבאים. כשיצא לחפש זהב בגבעות השחורות של דרום דקוטה, בשטח של שבטי ה''סיו'', הגדיש את הסאה ועורר עליו את חמת כל האינדיאנים, גם אלה הנאמנים ללבנים.
הילידים במישורים הצפוניים שנאו אותו וחירפו אותו קשות. היה ברור שלבסוף יקרה אסון לקאסטר ולאנשיו. בשנת 1874 קאסטר הוביל משלחת סקר וחיפוש אל לב הגבעות השחורות של דקוטה, והודיע על מציאת זהב בפְרֶנְץ' קְרִיק (French Creek) בדרום דקוטה (ליד המקום הקרוי היום על שמו, קאסטר). בעקבות הכרזתו התפתחה ''בהלת הזהב בגבעות השחורות'', ובאזור נוסדו מיד עיירות לקליטת מחפשי הזהב הרבים. בין העיירות גם דֶּדְווּד, מקום שנודע ב''מערב הפרוע'' בפורעי החוק הרבים שהתמקמו בו. באותה התקופה, ''הבהלה לזהב'' הייתה בעיצומה. ממשל ארצות הברית הורה לדאוג לכך שהאינדיאנים ייצאו מאזור הצייד שלהם (שחשבו שיש בו מרבצי זהב) ויתרכזו בשמורות שהוקצו לכך. רבים משבטי האינדיאנים לא שמעו את ההוראה הזאת, בהיותם רחוקים ונפוצים. בעשרים וחמישה ביוני 1876 הוא הוביל את חטיבת הפרשים שלו, בניגוד להוראות ומבלי לחכות לאנשיו של מפקדו, הגנרל אַלְפְרֶד טֶרִי (Alfred Terry), אל תוך המחנה של האינדיאנים משבטי הַסְּיוּ וְהַשֵּׁיֵין, שהתאחדו תחת הנהגתו של ''הַשּׁוֹר הַיּוֹשֵׁב'' (''Sitting Bull''), ליד הנהר של לִיטְל בִּיג הוֹרְן. כשנגלו לעיניו מדורות המחנה של האינדיאנים, קאסטר היה בטוח שיביסם בהתקפת פתע מהירה. אבל דווקא האינדיאנים המכותרים של ''השור היושב'' נִצחו בקרב. הם ירו חיצים וכדורים אל תוך מקבץ חייליו של קאסטר, שנותרו לבדם כשהוא יצא לרדוף אחר נשים וילדים אינדיאנים. קאסטר נפצע אנושות בצדו השמאלי, ומצא את מותו במערכה הזאת בעת שרכב על סוסו במהלך הקרב. אחד מניצולי חטיבתו של קאסטר, סרג'נט (סמל) וִינְדּוֹלְף, העיד שמילותיו האחרונות של מפקדו היו ''הוּרָה [הֵידָד], בַּחוּרִים, תָּפַסְנוּ אוֹתָם! נִגְמוֹר אִתָּם וְאָז נָשׁוּב הַבַּיְתָה, לִבְסִיסֵנוּ''.
האינדיאנים לא ידעו שהם נלחמים בקאסטר, אף לא ידעו מי החייל שפגעו בו. גם אין יודעים מי מהם פגע בקאסטר. עם זה סבורים, שהפגיעה שגרמה לקאסטר ליפול מסוסו בטרם מת, נעשתה על ידי גיבורה מקרב רוֹזְבַּד (''הקרב שבו נערה הצילה את אחיה''), אינדיאנית משבט שיין הצפוני, ושמה ''אֵשֶׁת דֶּרֶךְ עֵגֶל הַבִּיזוֹן [הַבָּאפָלוֹ]'' (''מוּטְס אִי מִי אוּ נָה'', בשפתם). חוץ מפגיעת כדורי רובה, גם ננעץ חץ באברו של קאסטר.
הטבח באנשי גדודו של קאסטר (קרב שנודע לימים כ''עמידתו האחרונה של קאסטר''), שגבה את חייהם של מאתיים שישים ושמונה בני אדם (ועוד חמישים וחמישה פצועים), היה התבוסה הגדולה ביותר שספג צבא ארצות הברית מיד הלוחמים הילידים, אך מכאן החלה ההידרדרות הגדולה של שבטי השיין והסיו, שהיו פעם הגדולים והחזקים בין שבטי האינדיאנים הילידים. ביום ראשון, עשרים וחמישה ביוני 1876, שלושים שנים של מלחמות בין האדם הלבן לאדם האדום הגיעו אל קיצן.

קאסטר נולד בנְיוּ רָאמְלִי (New Rumley), אוֹהַיוֹ, ארצות הברית, בחמישה בדצמבר 1839 לעמנואל הנרי קאסטר (ממשפחת מהגרים מגרמניה במאה השבע עשרה), חַוָּאי ונפח, ולמריה וארד קִירְקְפַּטְרִיק (ממוצא אנגלי – סקוטי ואירי) . בתשעה בפברואר 1864 נשא לאישה את אֶלִיזַבֶּת' קְלִיפְט בֵּיְקוֹן (אביה, השופט, לא שמח על נישואי בתו לבנו של נפח...). לא נולדו להם ילדים.
לאחר קרב ואשיטה, בשנת 1868, נטען שקאסטר נשא לו לאישה, באופן בלתי רשמי, את מוֹ-נָה-סֶ-טָה, בתו של הצ'יף של שבט השיין, לִיטְל רוֹק. (שנהרג בקרב), וכי נולד להם ילד בינואר 1869, חודשיים לאחר הקרב. בשבט שיין טוענים עד היום שמו-נה-ס-טה הרתה לקאסטר פעם שנייה. היסטוריונים מטילים ספק בשמועות האלה ואומרים שקאסטר, בתקופת לימודיו בווסט פוינט, חלה בזיבה, וזו גרמה לו עקרות. ההיסטוריונים מייחסים, אפוא, את ההורות לילדיה של מו-נה-ס-טה לאחיו של ג'ורג' ארמסטרונג קאסטר, תוֹמַס. עם זה לא הוכחש שקאסטר בחר לו נערה יפת מראה משבט השיין ובילה אתה באוהלו בכל לילה ולילה.
במהלך שירותו של קאסטר בצבא זכה בחמישה ציונים לשבח על הפגנת אומץ לב בקרב. בהיותו גנרל בחר את עיצוב מדיו בעצמו. רבים ראו בכך מעשה טרזני, גנדרני, אך מאחורי העיצוב הצבעוני, המהודר והבולט עמדה תפיסה של מפקד: הוא ייראה על ידי חייליו במבט ראשון, בכל מקום שבו יהיו בשדה הקרב, וכך יראוהו עומד בראשם ומזנק בעצמו לתוך התופת.
בן שלושים ושש היה כשנהרג בשטח מוֹנְטָנָה. גם אחיו טום נהרג בקרב הזה. גופותיהם של שני האחים נעטפו בבד ובשמיכות ונקברו בשדה הקרב בבור לא עמוק שכוסה בסל נצרים. הסל הוצמד למקומו על ידי אבנים גדולות. כשחיילים שבו למקום כעבור שנה, הם נוכחו לדעת שחיות חדרו לקבר המאולתר והשחיתו את הגופות. נותרו רק עצמות מפוזרות מועטות. עצמותיו אלה של קאסטר הובאו שוב לקבורה. הוא זכה ללוויה של גיבור ונטמן בבית הקברות של ''וֶסְט פּוֹיְנְט'' בעשרה באוקטובר 1877. שדה הקרב הוכרז כבית קברות לאומי.
הביקורת על קאסטר התפתחה אחר כך. אלמנתו ''השיבה אש'' בטפחה את המיתוס סביבו כל ימי חייה, בין השאר בכתיבת ספרים עליו ועל חייה אתו.
פרט מעניין: אף לא אחד מאנשיו של קאסטר נותר כדי ''לספר את הסיפור'' ולהסביר מה אירע בשדה הקטל. נותר לפליטה רק סוס מלחמה אחד, שמו קוֹמַנְץ'. במשך שנים רבות אחר כך הוא נכלל בתהלוכות של חטיבת הפרשים השביעית, מְאוּכָּף, אך בלי רוכב...
סוס אחר ש''נכנס להיסטוריה'' היה סוס מרוצים יקר-ערך, בעל יוחסין ועטור פרסים, שחייליו של קאסטר החרימו אותו באופן לא-חוקי מבעליו ונתנו אותו במתנה למפקדם, בתום מלחמת האזרחים. קאסטר רכב עליו בגאון בתהלוכת הנצחון בוושינגטון די. סי. בעשרים וחמישה במאי 1865. בעליו של הסוס התלונן על המעשה במכתב לגנרל יוליסס גראנט, אך אף שזה הורה לקאסטר להחזיר את הסוס (דון חואן שמו), קאסטר לא נענה להוראה, הספיק להשתתף עוד במרוץ אחד ולזכות בו, ואז הסוס מת לפתע.
עוד פרט ''טריוויה'': בעשרים וארבעה במאי 1862, בעת המרדף אחרי איש הקונפדרציה, הגנרל גּ'וֹזֶף אִי. גּ'וֹהְנְסְטוֹן, סיירו רודפיו בשטח במטרה למצוא נקודת מעבר אפשרית כדי לחצות את נהר צִ'יקָאהוֹמִינִי (Chickahominy), הפלוגה נעצרה, וקאסטר שמע במקרה את המפקד, גנרל בָּארְנָארְד (Barnard) ממלמל ''הלוואי שהייתי יודע כמה עמוק הנהר כאן''. קאסטר זינק עם סוסו לאמצע הנהר, פנה אל הקצינים המופתעים, וצעק בתרועת ניצחון: ''הנה כמה עמוק הנהר, אדוני הגנרל!''.
לקאסטר, שכונה ''אוֹטִי'' היו עוד כמה כינויים. בעת מלחמת האזרחים, אחרי קידומו המטאורי לדרגת בריגדיר-גנרל הצעיר ביותר בצבא, בן עשרים ושלוש בלבד, הוא כונה בעיתונים ''הגנרל הנער''. בשנות שירותו ב''מישורים הגדולים'' במלחמה נגד האינדיאנים, חייליו כינו אותו בהערצה ''ישבן ברזל'' וגם ''ישבן נוקשה'', בשל מיצובו הבוטח והזקוף על האוכף ובשל המשמעת הנוקשה והמחמירה שלו. קראו לו גם ''רִינְגְּלֶטְס'' (''בעל התלתלים הקטנים''), בשל שערו הבלונדי הארוך והגולש.
  
  


חזרה


© כל הזכויות שמורות