או
חפש מילים אחרונות לפי אות (שם האומר/ת)
א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת

פְּרוֹסְפֶּר מֶרִימֶה

''וְעַכְשָׁו - לַיְלָה טוֹב. אֲנִי רוֹצֶה לָלֶכֶת לִישׁוֹן''.

על האיש/ה
הסופר הצרפתי איש תנועת הרוֹמַנְטִיצִיזְם, חלוץ אמני הסיפור הקצר, המחזאי, הארכיאולוג וההיסטוריון פְּרוֹסְפֶּר מֶרִימֶה (Prosper Mérimée) מת בשנתו. טרם לכתו לישון אמר: ''וְעַכְשָׁו - לַיְלָה טוֹב. אֲנִי רוֹצֶה לָלֶכֶת לִישׁוֹן''.
פרוספר מרימה נולד בפאריז בימי הרפובליקה הצרפתית הראשונה, בעשרים ושמונה בספטמבר 1803. אביו, לֶאוֹנוֹר, היה צייר ומורה לשרטוט ולעיצוב בבית הספר הגבוה על שם נפוליון בבירת צרפת. אחר כך מונה למזכיר של האקדמיה לציור ולפיסול. אמו של פרוספר, אן, ילדה את בנה (בן יחיד להוריו) בהיותה בת עשרים ותשע. גם היא הייתה ציירת. חבריו של פרוספר לכיתה ולבית הספר נמנו עם העלית החברתית בזמנו. הוריו דברו אנגלית שוטפת, נהגו לנסוע לאנגליה פעמים רבות וארחו בביתם אורחים מבריטניה. כך למד גם בנם לדבר אנגלית רהוטה. אחר כך למד גם לשלוט בשפה הספרדית, היוונית הקלאסית והלטינית. במידה פחותה, אך ראויה, יכול היה לדבר בסרבית וברוסית. בבית הספר הצטיין בהיסטוריה, ונמשך לעל-טבעי. אלה עתידים להיות נושאים חשובים ביצירותיו. המשיך ולמד משפטים ובשנת 1822 הוסמך לערוך דין. עם זה, נמשך בעיקר ללשון הצרפתית ולספרות העולם, ממנה תרגם יצירות לצרפתית. מרימה היה מבאי הסלון של מאדאם זִ'ילְיֶט רֶקַמְיֶה (Juliette Récamier), ובסלון הספרותי-הפוליטי הזה הייתה לו ההזדמנות לפגוש סופרים נעלִים של תקופתו. בין השאר התרועע עם שָׁאטוֹבְּרִיָאן, ועם הֶנְרִי בֵּיְיל (Henri Beyle), המבוגר ממנו בעשרים שנים, מי שעתיד היה להתפרסם בשם העט ''סְטֶנְדָהל'' (Stendhal). עוד נכח בסלון של הצייר ומבקר האמנות אֶטְיֶן דֶּלֶקְלוּז (Etienne Delécluze), שבו שָׁרתה רוח הרומנטיציזם באמנות ובספרות.
בשנת 1815 הופיע ניצוץ ראשון של כישרון מבטיח: הופיע בפריז ספר ושמו ''התיאטרון של קְלָרָה גָּזוּל, שחקנית ספרדייה''. תריסר מחזות קטנים נכללו בספר, כתובים בצורה חדשנית, לא קלאסית. על המחברת נאמר: ''קלרה גזול היא שחקנית ספרדייה שנולדה בגרנדה, שיחקה בקאדיס ונמלטה לאנגליה, מפני שמחזותיה סתרו את עיקרי הדת והמוסר''.
מתברר ש''קלארה גאזול'' היה שם בדוי, פסידונים, של פרוספר מרימה. מעניין שאף שהסופר והמשורר הגרמני הגדול גֵּתֵה לא ידע מי כתב את הספר, הוא אמר: ''אמרתי בלבי, הנה רמאי המסתתר בצלה של אישה-גאון, אך אין זאת כי אם יש בו שאר-רוח ובכוחו זה ודאי שירחיק לכת''.
בין 1823 לקיץ של 1824 כתב את יצירותיו הספרותיות הראשונות – מחזה פוליטי-היסטורי, סטירה וקטעי תמונות תאטרוניות קטנות שרמזו לפוליטיקה ולחברה בצרפת. הקטעים האלה פורסמו תחת שם בדוי. הם זכו להוקרה בצרפת ומחוץ לה.
המלך לואי השמונה עשר מת בשנת 1824, ושלטונו של המלך החדש, שַׁרְל העשירי, היה יותר אוטוריטָרי וריאקציוני. מרימה וחבריו היו חלק מהאופוזיציה הליברלית לשלטון. בשלושים בנובמבר 1825 מרימה השתתף בהפגנת סטודנטים שהנהיג וִיקְטוֹר הוּגוֹ הצעיר. הוא הוזמן לביתו של הוגו, שכבר היה מפורסם, ושם הקסים את מארחו בכך שהכין בעבורו מקרוני... מרימה נמשך לתנועה הרומנטית שבהנהגתם של הצייר אֵיזֶ'ן דֶּלַקְרוּאָה והסופרים ויקטור הוגו, אַלְפְרֶד דֶּה מוּסֶט וְאֵיזֶ'ן סִיאֶ. ויקטור הוגו שיכל את אותיות שמו של Prosper Mérimée (אָנַגְרָמָה) ל-Premiere Prose (אפשר לתרגם זאת כ''בכיר הפרוזאיקנים'' וגם ''פרוזה נעלה''; ''פרוזה מהמעלה הראשונה''), וזאת אף שהשניים לא חיבבו זה את זה, בלשון המעטה.
בשנת 1827 פרסם מרימה בכתב עת לספרות לקט שירים, שהיו, לכאורה, שירים מן הפרובינציה האדריאתית אִילִירְיָה, והיו רומנטיים, מלאים ברוחות רפאים, בערפדים ובבני אדם-זאבים. הלקט פורסם תחת שם בדוי, הִיָאצִינְט (=יקינתון) מָגְלָאנוֹבִיץ'. השירים פורסמו עוד בכמה כתבי עת ספרותיים, זכו לשבחים ברחבי העולם, והמשורר הרוסי אלכסנדר פּוּשְׁקִין אף תרגם כמה מהם ורק אז הודיע לו מרימה שהוא מי שכתב את השירים. אף שספר שאיגד כמה מן השירים לא זכה להצלחה מסחרית, מרימה עצמו הפך לאושיית ספרות חשובה וסיפורים מפרי עטו ומאמרים שכתב התפרסמו מעתה דרך קבע בשני המגזינים הספרותיים המובילים בפאריז.
שלוש נובלות שכתב בהמשך לא התקבלו בעין יפה על ידי הביקורת ומרימה זנח את הסוגה הזאת ועבר לסוגה אחרת שהלמה להפליא את כישרונותיו: נובלות קצרות (סיפורים קצרים). בין 1829 ל-1834 הוא כתב שלושה עשר סיפורים, על פי שלושה עקרונות: סיפור קצר המסופר בפרוזה; סגנון מדולל ותמציתי של כתיבה, בלי התפייטות מיותרת; ואחדות הפעולה, המקום והזמן, המובילים לקראת הסוף, שהוא בדרך כלל פתאומי ואכזרי. בתקופה קצרה כתב מרימה שתיים מן הנובלות המפורסמות ביותר שלו: ''מַתֵאוֹ פַלְקוֹנֶה'' (על נקמת דם טראגית בקורסיקה), ו''טָמָנְגּוֹ'' (דרמה על ספינת סוחרי עבדים). אלה נדפסו ב-''Revue de Paris'' וזכו להצלחה ניכרת.
מרימה גם החל בסדרת מסעות ואלה סיפקו לו חומר לרבות מיצירותיו בעתיד. ביוני 1830 הוא בילה שעות רבות במוזיאון ''פְּרָדוֹ'' במדריד, נכח במלחמות פרים וחקר את הארכיטקטורה המוּרִית בקוֹרְדּוֹבָּה ובסֶבִילְיָה. ביולי 1830 הודח שרל העשירי מכִּסאו בצרפת ובמקומו עלה על כס המלוכה לואי פיליפ הראשון. מרימה, מוקסם מספרד, החליט לא לשוב, לפי שעה, לצרפת אלא להמשיך בטיולו. לפריז שב בינואר 1831 והחל לפרסם את חוויותיו ואת התרשמותו מהטיול לספרד (גם כן ב''רֶוִי דֶה פָּרִי''), תחת הכותרת ''מכתבים מספרד''. כאן הוזכר לראשונה ''כרמן'', סיפור שסיפרה לו הרוזנת ממוֹנְטִיחוֹ (Montijo), שאִתה ערך היכרות בספרד. בממשלו של המלך לואי פיליפ עבר מרימה מתפקיד לתפקיד, כולם מִנהליים (אדמיניסטרטיביים. הוא הוכיח את עצמו כאדמיניסטרטור יעיל). בשל יעילותו הוטל עליו לעמוד בראש המאבק במגפת החולירע שהכתה בפריז בין עשרים ותשעה במרס לאחד באוקטובר 1832. במגפה נספו שמונה עשר אלף פריזאים. בשיאה של המגפה העביר מרימה את רוב זמנו ב''הוֹטֶל דְּיֶה'' (מילולית: ''מְלוֹן הָאֵל''), בית החולים המרכזי של פריז. אחרי עוד תפקיד אחד במועצת המדינה, נשלח על ידי ראש הממשלה, בדצמבר 1832, ללונדון, בשליחות דיפלומטית, שעיקרה דיווח על הבחירות בבריטניה. הוא נעשה חבר במועדון היוקרתי ביותר בלונדון, ה''אַתֶ'נֶיוּם'', ונעזר בייעוצו של שגרירה נכבד של צרפת באנגליה, הנסיך שַׁרְל מוֹרִיס דֶּה טָאלְיֶירָאן.
בעשרים ושבעה במאי 1833, ראש ממשלת צרפת מניה את מרימה למפקח הכללי של מונומנטים היסטוריים, במשכורת של שמונת אלפים פרנקים בשנה וכיסוי הוצאות נסיעותיו. מרימה כתב שהתפקיד הלם היטב את טעמו, ''את עצלותו ואת רעיונותיו בדבר מסעות וטיולים''... עם זה, מרימה הוכיח את עצמו כאנרגטי, פעלתן ובעל כישורים ביורוקרטיים (במובן החיובי) מעולים, והחזיק במשרתו (בדין ובצדק, אפוא) עשרים ושבע שנים, כלומר, גם אחרי הפלת המלך לואי פיליפ במהפכה הצרפתית ב-1848, ימי הרפובליקה הצרפתית השנייה וימיו של לואי נפוליון בונפרטה כנשיאהּ.
חלק ניכר של המורשת הארכיטקטונית של צרפת, בעיקר כנסיות ומנזרים, ניזוק או נחרב במהלך המהפכה. משלוש מאות כנסיות שהיו בפריז במאה השש עשרה, נותרו על תילן בשנת 1800 רק תשעים ושבע. מרימה סייר ברחבי צרפת, איתר וקטלג את המונומנטים וציין לעצמו איזה שיפור דרוש לכל אחד ואחד מהם. הוא אסף סביבו ארכיטקטים מיומנים ורסטורטורים (משחזרים ומשפצים של עבודות אמנות) והפעיל אותם וגם כתב מאמרים מלומדים על הארכיטקטורה הדתית, ואף ספרי מדע פופולרי בתחומים שבאחריותו. רשימת האתרים שאיתר וסקר מנתה אלפיים ושמונה מאות מבנים. מרימה מינה עיתונאים ומתנדבים בכל מחוז, כדי שיפקחו עין על המבנים, יגלו דברים חדשים ויתריעו על כל מעשה ונדליזם וחבלה בהם. פרוספר מרימה ביקש מאנשיו שישחזרו את המבנים ככל האפשר כפי שהיו ולא ייטו לארכיטקטורה מודרנית או להמצאות עצמיות. בין השאר השיב את חזית כנסיית ''נוטרדאם'' בפריז – לקדמותה, עם עושר הפסלים שבעבר ניצבו בחזיתה והועברו משם. הוא גם סייר באיטליה, ביוון ובאסיה הקטנה, ללמוד על הארכיטקטורה שם ולכתוב עליה. מאמריו אלה, בתחום הארכיאולוגיה, הארכיטקטורה והתרבות, על הציוויליזציה הקדומה, זיכו אותו בחברות באקדמיה הצרפתית לכתובות, להקדשות ולכתיבת מופת, בעוד שסיפוריו זיכו אותו בחברות באקדמיה הצרפתית.
מרימה הוא זה שייסד את ''המוזיאון הלאומי של ימי הביניים'', מוזיאון הקיים עד עצם היום הזה.
בתקופה שבה חקר את האנדרטות ההיסטוריות (1837-1845) כתב מרימה שלוש מיצירותיו המפורסמות ביותר: ''וֶנוּס מֵאִיל'', ''קוֹלוֹמְבָּה'' ו''כַּרְמֶן''. כולן קיבלו השראה וחומרים ממסעות הסקר שלו. למשל, במסעו הראשון של מרימה לדרום צרפת כמפקח על הצלת נכסי העבר באמנות, הוא גילה על גדות הרון פסל של אלת האהבה הרומית ונוס, ובעיירה איל, סמוך לגבול ספרד, מצא גם כן פסל ונוס. הפסלים האלה, שהיו מוזרים למראה, הם שהיוו השראה לנובלה ''ונוס מאיל''.
''קולומבה'' זכה להצלחה רבה, אך לא כן ''כרמן'' (משנת 1845. נדפסה לראשונה בירחון היוקרתי ''Revue de Deux Mondes''). רק לאחר מותו של מרימה, כאשר ז'ורז' ביזה כתב את האופרה ''כרמן'' (בשינויים בולטים מהסיפור המקורי) זכה סיפורו של מרימה לעדנה ולפופולריות. מרימה עצמו לא היה מרוצה במיוחד מיצירתו זו. הוא כתב לאחד מידידיו, שלולא היה חייב לקנות לעצמו מכנסיים חדשים, לא היה מרשה לעולם כי יפרסמו את ''הבדיחה הקטנה הזאת'', כלשונו.
בשנת 1844 התקבל מרימה לאקדמיה הצרפתית.
בשנת 1847 קרא מרימה, בצרפתית, את ''בּוֹרִיס גּוֹדוּנוֹב'' מאת אָלֶכְּסַנְדֶּר פּוּשְׁקִין. הוא התלהב וביקש לקרוא את כל יצירותיו של פושקין במקור. מרימה למד רוסית, השתתף בסלון ספרותי רוסי כדי ללטש את ידיעותיו בשפה ולבסוף הגיע לרמה שאפשרה לו לתרגם לצרפתית את ''נפשות מתות'' ואת ''רֶבִיזוֹר'' מאת נִיקוֹלָאי גּוֹגוֹל ולכתוב מאמרים על ההיסטוריה של רוסיה ועל ספרותהּ.
למרימה היה קשור לאמו קשר הדוק. הם התגוררו יחדיו. בשלושים באפריל 1852 מתה האם. באותו היום ממש הוא הועמד בפני שופטים על שום שתקף את מערכת המשפט ואת הכנסייה הקתולית, בטענה שהעלילו על חברו ועיוותו את משפטו. החבר היה פרופסור מכובד בסורבון ונטען שבחסות מעמדו האקדמי גנב ספרים יקרי ערך וכתבי יד מספריות לאומיות ומכר אותם. הפרופסור נמלט לאנגליה עם מכולות שהכילו שלושים אלף יצירות יקרות ערך. מרימה, שעמד לצדו של חברו, נקנס באלף פרנקים ואף נאסר למשך חמישה עשר ימים בכלא ב''פָּלֶ דֶּה לָה סִיטֶה'' (אחד מהמבנים שדאג לשימורם כמורשת תרבותית). את זמנו בכלא העביר בליטוש ידיעותיו בדקדוק הרוסי.
מרימה העדיף, בלית ברירה, מונרכיה על אנרכיה. על כן תמך במהפכת החצר של לואי נפוליון בונפרטה, שהחוקה הצרפתית מנעה ממנו להיבחר שני. כנשיא. נפוליון מינה עצמו לקיסר נפוליון השלישי. כמה מעמיתיו הוקיעו אותו על תמיכתו בהפיכה. ויקטור הוגו, למשל, סיפר שכשנפגש עם מרימה בפריז בארבעה בדצמבר 1851, זמן קצר לפני שהוגו יצא לגלות, אמר לו מרימה: ''אה, אני מחפש אותך'', והוגו ענה, לדבריו: ''אני מקווה שלא תמצא אותי''. מרימה הושיט ידו ללחיצה, אך ויקטור הוגו הפנה לו עורף. היריבות הייתה בעיקר על רקע פוליטי. הוגו עָיַן את הקיסר וקרא למרימה ''מלחך פנכה''. הקיסר החדש העריך את שירותיו של מרימה ומינה אותו קצין של לגיון הכבוד. מרימה המשיך במשרתו כמשמר אנדרטות היסטוריות והמשיך במסעות המחקר שלו. מרימה, אגב, ביקר קשות את כתיבתם של ויקטור הוגו, פְלוֹבֶּר ובּוֹדְלֵר, בין השאר. הוא גם יצא נגד הריאליזם והנטורליזם בספרות וסבר שאין זה מתפקידה של האמנות לחקות את החיים ואת הטבע. היו לו אפילו התבטאויות בוטות כלפי דִּיקֶנְס, גֵּתֵה, קַנְט וּוַגְנֶר. לעומת זאת העריץ בעיקר סופרים ומשוררים רוסים: פּוּשְׁקִין, טוּרְגֶּנְיֶב וגוֹגוֹל. שיבח גם את ידידו סְטֶנְדָּהל.
בהיותו מקורב לרוזן ולרוזנת ממּוֹנְטִיז'וֹ, זכה מרימה להטבות רבות במעמדו כשבִּתם, אֵיזֶ'נִי, אותה הכיר עוד בילדותה, נישאה לקיסר החדש. מרימה נעשה סנטור של האימפריה, במשכורת של שלושים אלף פרנקים בשנה. הוא היה לחברה הקרוב ואיש סודה של הקיסרית הצעירה (שהמלך בגד בה אין-ספור פעמים עם מאהבות ופילגשים) ובמהרה ארגן את כל אירועי החצר, כולל נשפים ופגישות עם שועי עולם. מרימה כתב ביוגרפיה מלומדת על יוליוס קיסר, אך מששמע על כך קיסר צרפת, נפוליון השלישי, מיהר להביע את הערצתו ליוליוס קיסר ודרש שהביוגרפיה תחשב כאילו הוא כתב אותה. למרימה לא נותרה ברירה אלא לעזור לקיסר בכתיבה. משיצא הספר לאור, בעשרה במרס 1865, תחת שמו של נפוליון השלישי, היא נמכרה בו ביום במאה וארבעים אלף עותקים.
אנקדוטה: מרימה הכתיב פעם לידידיו בארמון הקיסר, ובהם הקיסר עצמו, הכתבה. בהכתבה הזאת נמצאו בדפיו של הקיסר כחמישים טעויות (!).
משנת 1867 החלה העייפות נותנת אותותיה בפעילותו שלח מרימה. הוא היה מותש וכבד נשימה, בריאותו הדרדרה והוא נאלץ להודות באוזני חבר: ''תם ונשלם. אני רואה עצמי מגיע אל סף המוות, ואני מכין את עצמי''. 1870. מלחמת פרוסיה-צרפת. קרב סֶדָאן. הצבא הצרפתי מובס. נפוליון השלישי נופל בשבי. הקיסרית גולה ללונדון. מרימה לא יראה אותה עוד. בעשרה בספטמבר שב לקאן, לבקש בה מחסה – וקרני שמש לרפואתו. לידידו שהקביל את פניו בתחנת הרכבת אמר: ''צרפת הולכת למות. אני רוצה למות אִתה''. בשלושה עשר בספטמבר כתב, בין השאר: ''ביום הזה אני שותת דם מן הפצעים שנפצעו אלה הצרפתים השוטים. אני מבכה מרה את חרפתם, ועם כל היותם אווילים וכפויי טובה, עדיין אני אוהב אותם''.
פרוספר מרימה מת בקאן עשרה ימים אחר כך, בעשרים ושלושה בספטמבר 1870, חמישה ימים לפני יום הולדתו השישים ושבעה. הדבר האחרון שעשה לפני מותו: סיים מכתב לידידו הדגול טוּרְגֶּנְיֶב, ואז אמר ''וְעַכְשָׁו - לַיְלָה טוֹב. אֲנִי רוֹצֶה לָלֶכֶת לִישׁוֹן''.
מרימה היה מתנגד נלהב לדת. הוא לא הוטבל בילדותו, כינה את עצמו ''הכופר והפָּגָן'' ומשמת נקבר בלא טקס דתי בבית קברות קטן של כנסייה פרוטסטנטית אנגלית בקאן (Cimetière du Grand Jas). חודשים אחדים אחר כך, בימי הקוֹמוּנָה הפריזאית, העלה אספסוף זועם את ביתו שבפריז באש, על שום קרבתו לנפוליון השלישי. בשריפה הושמדו ספרייתו, כתבי יד, הערות ארכיאולוגיות ואוספים.
מרימה לא נישא מעולם, אך היו לו מאהבות ופילגשים ואף הרבה לבלות עם יצאניות. ''יש שני סוגי נשים'', כתב. ''אלה ששוות שתקריב את חייך בעבורן, ואלה ששוות בין חמישה לחמישים פרנקים. בנעוריו, בשנת 1828 אף נפצע בדו-קרב עם בעל נבגד. אחת ממאהבותיו, ללילה אחד, הייתה הסופרת ז'וֹרְז' סַנְד, ולמחרת היא לגלגה עליו באוזני ידידה, הסופר אָלֶכְּסַנְדְר דִּימָה: ''הייתי הלילה עם מרימה. זה לא היה משהו''... בימי חייו האחרונים הגיעה סנד לבקר את מרימה, אך הוא סירב לראותה.
  
  


חזרה


© כל הזכויות שמורות