הסופר, הפילוסוף, המחזאי, חתן פרס נובל בספרות לשנת 1957, ההומניסט (''אני פסימי ביחס לגודל המין האנושי; אני אופטימי ביחס לבני אדם'') וגיבור התרבות הצרפתי אַלְבֵּר קָאמִי (Alber Camus) נולד במוֹנְדּוֹבִי, אֶל טָארֶף (Mondovi, El Taref) שבאלג'יריה הצרפתית בשבעה בנובמבר 1913. משפחתו הייתה מ''שחורי הרגליים'' (''Pieds Noirs''), צאצאי צרפתים שהתיישבו באלג'יר אחרי כיבושה ב-1830. אביו, לוּסְיֶאן (Lucien), נהרג במלחמת העולם הראשונה כשקאמי היה בן שנה, והילד גדל בעוני בשכונת בֶּלְקוּר (Belcourt) באלג'יר עם אמו החרשת-אילמת, שלא ידעה קרוא וכתוב (הוא עתיד לחוש ולבטא סולידאריות עם העניים שמקרבם צמח) ועם סבתו. אלבר קאמי ידע לדבר בניב המקומי במקום הולדתו. את הצרפתית התקנית למד רק בתיכון, בעזרת מורו האהוב לוּאִי זֶ'רְמַן, שזיהה את כישרונו של הילד עוד בבית הספר העממי ושִׁכנע את משפחתו לאפשר לו להמשיך בלימודיו. הוא אף השיג למענו מלגה ללימודים גבוהים. בסוף שנות העשרה של חייו חלה בשחפת (על כן לא התקבל לשירות הצבאי וגם קטע קריירה ספורטיבית מבטיחה: הוא היה שוער הקבוצה הבכירה של אוניברסיטת אלג'יר, וניבאו לו גדולות בתחום הזה). ייסד את ''תיאטרון העבודה'' ועיבד בו וביים מחזות קלאסיים ומודרניים. יחד עם זָ'אן פּוֹל סַארְטְר (Sartre) וסִימוֹן דֶּה בּוֹבוּאַר זוהה עם האֶקְזִיסְטֶנְצְיָאלִיזְם, והשפיע על הנוער. באביב של שנת 1935 הצטרף למפלגה הקומוניסטית הצרפתית, בעיקר כדרך להילחם באי השוויון, לדעתו, בין האירופים לבין הילידים באלג'יריה. קאמי לא הצליח לאחות את הקונפליקט בין אהדתו למתיישבים הצרפתים באלג'יריה, שמשפחתו הייתה חלק מהם, לבין ביקורתו על ניצולה של האוכלוסייה הערבית שם. ספריו המפורסמים: ''הזָּר'' (הנודע שבספריו), ''הַדֶּבֶר'', ''המיתוס של סִיזִיפּוֹס'' (שבו פיתח את תורת האבסורד והמרד) ו''האדם המוֹרֵד'' (על המרד ברע, בעזרת הסולידריות של המין האנושי. ניסיון לרדת לשורשיו האינטלקטואליים והפסיכולוגיים של המרד הבולשביקי). זה האחרון עורר תגובות סוערות בקרב מפלגות השמאל והביא לקרע בינו לבין סַארְטְר, שהפך לקומוניסט. קאמי הֵעֵז אז לצאת חוצץ נגד העריצות הקומוניסטית של סְטָלִין, מחנות העבודה והטיהורים. אנשי השמאל לא אהבו את עמדתו. נפוצה אז אִמרה: ''אני מעדיף להיות לא צודק עם סארטר, מאשר להיות צודק עם קאמי''. קאמי, שעבר מאלג'יר לצרפת, היה לוחם במחתרת הצרפתית. הוא עמד בראש המערכת של עיתון ''לֶה קוֹמְבָּאט'' (''Le Combat''=''המאבק'', ''הקרב''), ביטאונהּ של הקבוצה שיצאה נגד הנאצים. סַארְטְר וקאמי הכירו בסוף שנות המלחמה, וסארטר וסִימוֹן דֶּה בּוֹבוּאַר אימצו את האינטלקטואל יפה התואר, אך אחרי שפרסם את עמדותיו האנטי-סובייטיות – הוקיעו אותו. עוד סיבה להוקעה הייתה עמדתו בִּדְבר המחלוקת באלג'יריה. הוא יצא נגד האלימות שהופעלה כלפי אזרחים ונגד שפיכות הדמים. עם זאת התנגד לגירוש הצרפתים שחיו באלג'יר. כך יצא, שהיה מבודד, בשל ההתנגדות לו מימין ומשמאל וזוהה עם התנועה האנרכיסטית הצרפתית.
עיקר נושאי יצירתו: ה''אחוֹר'', המתבטא בהזדקנות, במוות ובעוני, וה''פָּנים'', שביטויו השמש הים-תיכונית (הניגוד לגזענות ולמלחמתיות האפלה הגרמנית) והים, והשמחה שהם גורמים. על פי ספריו של קאמי הופקו סרטי קולנוע אחדים, בהם ''לחיות את חייה'', בבימויו של זָ'אן לוּק גּוֹדָאר (1962) ו''הזָּר'' (1967), בבימויו של לוּקִינוֹ וִיסְקוֹנְטִי, עם אַנָה קָארִינָה ומַרְצֶ'לוֹ מַאסְטְרוֹיָאנִי בתפקידים הראשיים. אחת מתרומותיו החשובות לפילוסופיה היא רעיון האַבְּסוּרְד, תוצאת שאיפתנו לבהירות ולמשמעות בעולם שאינו מציע את שני אלה והאדם נדון לחיות בו במתח שבין שאיפתו להבנה מוחלטת לבין סופִיוּתוֹ המגבילה. משנת 1950 הפנה את מרצו לזכויות האדם: הוא מחה על קבלת ספרד לאומות המאוחדות בעת שלטונו של הגנרל פְרַנְקוֹ, ביקר את השיטות הסובייטיות בשבירת שביתת פועלים בגרמניה המזרחית ובפולין, ויצא נגד דיכוי המרד ההונגרי בשנת 1956. יחד עם אַרְתוּר קֶסְטְלֶר (Arthur Koestler) פעל נגד עונש המוות.
בשנת 1957, בהיותו בן ארבעים וארבע בלבד, הוענק לו פרס נובל לספרות, על כך שהאיר ביצירתו ''את הבעיות המעסיקות כיום את מצפון בני האדם''. מכספי הפרס רכש קאמי, בין השאר, בית בעיירה לוּרְמָארָן שבצפון פְּרוֹבַנְס. לטקס קבלת הפרס יצאו קאמי, בחליפת טוֹקְסִידוֹ ששכר, ורעייתו, בשמלת ערב בצבע שנהב, מבית מעצב הצמרת פְּיֶיר בֶּלְמַן, שקנה לה. את נאומו בטקס קבלת הפרס הקדיש קאמי למורו, לואי ז'רמן.
קאמי, בחליפותיו ובעניבותיו, בסיגריה שאחז בקצות פיו, במעיל הגשם הארוך והאלגנטי זקוף-הצווארון ובקומתו התמירה, נראה ככוכב קולנוע נחשק. אשתו הראשונה, סימון, הייתה בת למשפחה צרפתית אמידה, אך נישואיהם התאפיינו בבגידות רבות והתערערו, הן בשל היותה מכורה לסמים, הן בשל יחסו השלילי של קאמי כלפי מוסד הנישואין. היו לו פרשות אהבים רבות, בהן עם שחקנית ספרדייה, שחקנית אמריקנית, ציירת דנית וכתבת אמריקנית של ירחון האופנה ''ווֹג'' (''Vogue'').
בארבעה בינואר 1960 (קאמי היה בן ארבעים ושבע) נסע קאמי עם ידידו והמוציא לאור של ספריו, מִישֶׁל גָּאלִימָאר (Michel Gallimard, מבית ההוצאה גאלימאר), במכונית מדגם ''פָאסֶל וֶגָה'' (''Facel Vega'', מכונית צרפתית ולה מְנוע קְרַיְיזְלֶר גדול), חזרה לפאריס. גאלימאר נהג במהירות של מאה ארבעים וחמישה קילומטרים בשעה, ובשַׁאמְפִּיניי-סִיר-יוֹן (Yonne), בעיירה וִילְבְּלֶוִוין (Villeblevin), התפוצץ צמיג המכונית, או נשבר צירהּ, והיא סטתה והתנגשה בעצי הדוֹלֶב בשדרה שבמרכז הכפר. צווארו של קאמי נשבר. הוא מת מיד. מישל גאלימאר נפצע, ומת לאחר חמישה ימים. קאמי נקבר בבית הקברות לוּרְמָארָן (Lourmarin) שבעיירת מגוריו ב-Cote d'Azur בפְּרוֹבַאנְס שבצרפת. הוא השאיר אחריו אישה (פְרַנְסִין פוֹר – Francine Faure – פסנתרנית ומתמטיקאית) ושני תאומים, קַתרִין וזָ'אן, בני ארבע עשרה. אלבר קאמי כינה את ילדיו (בהומור ובחיבה): ''הדבר והחולירע''. קתרין הייתה ''הדֶּבֶר''...
במכונית (נוסף על כרטיס לרכבת שנמצא בכיס מעילו ונותר בלא שימוש) נמצא כתב היד האחרון של קאמי, עדיין כטיוטה: ''אדם הראשון'', ש''מבחינות רבות'', אומר ההיסטוריון דוד אוחנה, ''הוא הרקוויאם של קאמי''. וכך הוא מסתיים (בתרגומה של אילנה המרמן, ובהוצאת ''עם עובד / ספרייה לעם''):
''... גם הוא מרגיש היום, שהחיים והנעורים והאנשים חומקים ממנו ואין הוא יכול להציל מהם דבר, ולא נשארה לו אלא התקווה הסתומה, שהכוח האפל הזה שרומם אותו שנים רבות כל כך מעל לקיום, חיזק אותו בלי גבול, וגם בשעות הקשות ביותר לא הכזיב, שהכוח הזה, באותה הנדיבות שבה נתן לו טעמים לחיות, ייתן לו גם טעמים להזדקן ולמות בלי להתקומם.''
זמן קצר לפני התאונה הכריז קאמי: ''יצירתי עוד לפני''...
בדצמבר 2009 ביקש נשיא צרפת, נִיקוֹלָא סַרְקוֹזִי, להעביר את עצמותיו של קאמי, כמחוות כבוד והערכה, ממקום קבורתו בלורמארן אל הפַּנְתֵּיאוֹן ברובע הלטיני בפריז (קבורים שם, בין השאר, אישים כווֹלְטֶר וכרוּסוֹ, כהוּגוֹ וכזוֹלָא). פרצה סערה ציבורית, כי רבים בצרפת סברו שלנשיא אין זכות מוסרית להעביר את עצמותיו של קאמי, מה גם שהצעתו נחשדה כניסיון לצבור נקודות זכות להישרדותו הפוליטית. המנחה הפופולארי של תוכניות תרבות וספרות בטלוויזיה הצרפתית, בֶּרְנָאר פִיבּוֹ, אמר: ''לטיפוס ים-תיכוני כמו קאמי, שחגג את השמש, יהיה די קר בפנתיאון. כל דבר בחייו מצביע על כך שלא היה מעריך את סוג הכבוד הממסדי הזה, שאין לו קשר לספרות''.
בשבעה באוגוסט 2011 טען העיתון האיטלקי ''קוֹרְיֶירֶה דֶלָה סֶרָה'' כי סוכנים סובייטיים חיבלו בצמיגי המכונית שקאמי נסע בה. זאת, על פי הוראתו של שר החוץ הסובייטי דאז, דמיטרי שפילוב. קאמי האשים את שפילוב בדיכוי האכזרי של המרד בהונגריה ב-1956, וקרא לו: ''הטבח של שפילוב''. הסובייטים גם זעמו על תמיכתו של קאמי בחתן פרס נובל לספרות, בּוֹרִיס פַּסְטֶרְנַק, שסטלין אסר לפרסם את כתביו.
|
