| בתחילת המאה שעברה, המאה העשרים, העברית הייתה שפת הספר, אך לא שפת הדיבור. יהודי אירופה ידעו לקרוא בה והכירו את אותיותיה ואת סימני הניקוד שלה. אך להגותה בפיהם כהלכה, על כל גוני ההגייה של אותיותיה השונות – לא ידעו. בסביבתם לא שמעו הגיית אותיות כו''ו, חי''ת, טי''ת, עי''ן וקו''ף. אבל היהודים שישבו בארצות המזרח דוברות הערבית שמעו הגיית אותיות כאלה ולכן הן נשתמרו בפיהם היטב. חיתוך הדיבור של יהודים יוצאי ארצות המזרח עשיר יותר באותיות האל''ף-בי''ת מזה של יוצאי ארצות אירופה. זו הסיבה שוועד הלשון העברית (שקדם למה שהנו היום האקדמיה ללשון העברית), בחר בהברה הספרדית כהברה שעליה יתייסד הדיבור העברי המחודש בארץ. לבחירה הזאת היה מחיר מסוים: בבחירה הזאת העדיפו את ריבוי האותיות וגיוונן, על התנועות, על ההבחנה בין סימני הניקוד. שכן בהברה האשכנזית, אף שנעלמו כרבע מאותיות האל''ף-בי''ת, נשתמרה האבחנה בין קמץ (הנהגה בהברה האשכנזית כחולם, או כקמץ קטן) לבין פתח, בין צירה (המדגיש את היו''ד: ''סיפר''=ספר) לבין סגול. אבחנה כזאת אינה קיימת בהברה הספרדית. |
