:לפי נושאים

מושגים
שעתוק (תעתיק. מלועזית לעברית)
[מכתב מאת דוד שחם למדור המכתבים במוסף ''ספרים'' של עיתון ''הארץ'' בעשרים ושלושה בינואר 2002, על עניינים שבתעתיק (טרנסקריפציה בלע''ז) (שעתוק. ד.כ.)]:

כל שפה יש לה הרגלים משלה להיגוי מילים ושמות שהגיעו אליה משפות אחרות. בערוץ ''מוזיק'' מנגנים יצירות של המלחין מוזאר, שאנחנו, בעקבות הגרמנים, קוראים לו מוצארט ואילו בין האנגלים יש שמתעקשים לומר מוזארט. ... וכך, כבר הורגלנו שאת שמה של בירת אוסטריה (וין בפי האוסטרים והגרמנים, ויֶנה בפי האנגלוסקסים) אני מבטאים וִינָה. ובירת צרפת (פארי בפי הצרפתים) היא בשבילנו פאריז, אף שיום אחד החליט מישהו שצריך לכתוב פאריס ולא פאריז, כפי שמהגים את השם אצלנו.
אבל את זה עשינו גם למקצוע, שבזמן שלמדתי אותו בבית הספר קראו לו פיזיקה ועכשיו עומדים על כך שיהיה כתוב פיסיקה, אף שממשיכים להגות פיזיקה. והוא הדין במוזיקה, שעכשיו היא דווקא מוסיקה בכתב ומוזיקה בעל פה. יום אחד החליט מישהו בוועדה כלשהי שאת כל האותיות S צריך לכתוב בעברית באות ס' ולא באות ז', אף שבשפות המקור מבטאים הרבה מן המילים שאות זו מופיעה בהן באות ז', הכל תלוי במיקומה ובאותיות שלפניה ולאחריה. באנגלית אומרים פיזיקס, ואומרים מיוזיק.
אז אם נשוב לשמות גיאוגרפיים, האיטלקים אינם מתביישים לכנות את לונדון בשם לונְדְּרָה, והאנגלים מחזירים להם מידה תחת מידה ואומרים פלורֶנס ולא פירנצה. כל שפה יש לה אופני היגוי משלה, שלא תמיד הם מתחשבים בהיגוי שבשפה המקורית.
כלל זה נכון גם לגבי שמות אישים. בטלוויזיה תירגמו את שמו של הצאר הרוסי האחרון לניקולאס, משום שהתרגום נעשה מאנגלית וכך קוראים לו שם. וכך מי שתירגם מאנגלית את שמו של הקדוש הנוצרי ''ג'רום'', לא שמע על הירונימוס שחי ופעל כאן, בארץ הקודש, למד עברית ותירגם את התנ''ך ללטינית, תרגום הידוע בשם וולגאטה. ומי שתירגם מאנגלית לעברית את שם הקדוש הנוצרי סיריל, לא ידע שבעברית מקובל לקרוא לו קיריליוס וכי את הכתב ה''קירילי'' הוא המציא כדי שלפגאנים המתגוררים בערבות רוסיה יהיה סוף-סוף כתב משלהם ויוכלו לקרוא בו את הברית החדשה. אשר לשמות אזוטריים, שלא קיימת ''פרקטיקה'' קודמת של תרגומם, מקובל עליי שראוי לבטא אותם כמו בשפת המקור. ...
ומדוע אני מזכיר את הדברים האלה? מפני שבביקורת המקורית על ספרו של אלברטו מנגל ''תולדות הקריאה'', נכתב שבבורותי הרבה תירגמתי את שמו של הוראטיוס להוראציו, ובאחד המכתבים נחלצו להגנתי ונאמר שטעות בידי המבקר ובספר כתוב הוראטיוס. ושניהם צדקו. אני כתבתי הוראציו, והעורכים שינו פעם אחת להוראטיוס (וכך מופיע השם גם באינדקס), אבל במקום אחר הוא נשאר הוראציו. ''יש דברים, הוראציו, בשמיים ובארץ, אשר נפלאו ממך'', נכתב באחד התרגומים הישנים של ''המלט''. המלומדים יודעים שההיגוי הלטיני ה''נכון'' הוא הוראטיוס (אבל מי שקורא את מנגל באנגלית שומע מן הסתם הוֹרֵיישְׁיוֹ, כמקובל בשפה זו), ואני הקטן סבור שבחיי היום-יום (ונניח לתרגומים מדעיים במקומם) צריך לשמור על הרציפות התרבותית-היסטורית ולכתוב שמות זרים כפי שהם מקובלים בשפה מימים ימימה. האגדה מספרת כי שפרינצק העיר פעם לחבר כנסת שביטא כמקובל צִיצֶרוֹ, שאין אומרים ציצרו כי אם קיקרו, והשיב לו המשיב: נכון מאוד, מר שפרינקק.
אגב, זכור לי שהמלומדים אינם תמימי דעים לגבי אופן ההיגוי הנכון של האות V בלטינית, החסרה את האות U. האם צריך לומר זאוס או זֶוְס, נברוטי או נאורוטי? שפות שונות מצאו פתרונות שונים לשאלה זו והרציפות התרבותית, לפחות בשימוש היום-יומי, עדיפה על מה שמכונה ''דיוק מדעי''. גם לגבי האות Z יש לכל שפה הרגלים משלה. ב''בצל ירוק'' שרו ''ונצואלה, אין דומה לה, אולֶה!'' בעקבות האופן שבו מבטאים הגרמנים את האות Z. האנגלים אומרים ונזואלה (כשם שציון קרויה בפיהם זַיוֹן והציונות היא זַיוֹנִיזְם). ואילו תושבי אותה מדינה דוברת ספרדית קוראים לה ונסואלה. כל עם לשיטתו. הרוסים מנגנים למשל סימפוניות ורביעיות של גיידן, שכן את האות H הם מהגים לפעמים כמין ח' רכה (כמו אצל המלחין בטחובנה) ולפעמים כמו ג'.
יש רק יוצא מן הכלל אחד המקובל, כמדומני, בכל השפות. את שם העיר הספרדית שכולם קוראים לה סארגוסה, כותבים בשפת המקור Zaragoza.
נכון שרבים מההיגויים השונים בשפות השונות נולדים לא תמיד מן האופי הלאומי אלא מהבורות, אותה תכונה אנושית שניתן ליחס לה את המספר הגדול ביותר של חידושי-לשון בכל אחת מן השפות. המוסכניק שלכם, אם תגידו לו שיש בעיה באֶקְזוֹסְט (שהוא השם המקורי האנגלי של המַּפְלֵט) יתקשה אולי להבין אתכם, מפני שאצלו קוראים לו אגזוז. אבל מי שכותב הוראציו אינו חושף בורות אלא מתחבר, כמו שאומרים בלשון ימינו, אל המורשת התרבותית של השפה. רציפות הכתיב היא נכס לא פחות חשוב מן השמירה על היגוי שמו של אדם בשפת המקור שלו.


חזרה




© כל הזכויות שמורות