בכל שפה יש הבדל, מתח והתמודדות בין הלשון המדוברת לבין הלשון שבכתב, הספרותית והעיתונאית. מי שדובר את השפה יום-יום, משתמש בה בספונטניות ואינו מתחבט בשאלות ניסוח וחוקי הלשון. מי שיושב בניחותא וכותב, עתותיו בידו לגבש ניסוח ראוי. המתח הזה ניכר במיוחד במערכת החדשות של הרדיו. העורכים כותבים (או מכתיבים) ידיעה, והקריינים קוראים אותה. משמע, הידיעה גם כתובה (כמו בעיתון) וגם נאמרת, נקראת. העורך, בשלב הראשון, זה של העריכה בכתב (ובאחרונה, יותר ויותר עורכים מעדיפים להקליד את הידיעה בעצמם במחשב, בלי עזרה ותיווך של כתבן/ית), חייב להביא בחשבון את השלב השני, את הקריאה. הקריין העובר על הידיעה מציע לעתים תיקוני ניסוח משלו, במטרה להקל על קריאתו ועל אוזני המאזין. הוא יבקש ניסוח ש''יושב יותר טוב'' על לשונו. אין העורך מתחייב לקבל את הצעתו של הקריין, אך תכופות הוא מבין את האילוץ ונענה להצעת השינוי. אין לשכוח, שברדיו יש למלה המושמעת ''שליחות'' מחייבת וחשובה בהרבה מזו הנאמרת בטלוויזיה. שכן, בטלוויזיה נוסף מראה העיניים, והמאזין, שהוא גם צופה, יכול להשלים את המידע ממחוות הגוף של השדר, מקריאת שפתיו, מקריצות עיניו ומהבעות פניו. ברדיו, נטל המשמעות והמידע מוטל כולו על המלה המושמעת.
במין תהליך של ''הפוך על הפוך'', הלשון המדוברת בתקשורת האלקטרונית, הנובעת מסגנון שבכתב ועוברת סינון של דובר על פה, חוזרת ומשפיעה על הלשון הספרותית, הכתובה.
|
