עוד בדבר ''יומם''. אנו נוטים חיבה למלה הזאת, בשל סיפורו של שלום עליכם: ''הדגל'', שגיבורו הוא נער ושמו קופיל בן גיטיל אשת קלמן, אשר קולו דק וצרחני, כשל תרנגול צעיר, ויש לו פגמי הגייה ואינו הוגה כהלכה את האותיות גימל, כף וקוף. לכן, משהוא נשאל לשמו, הוא אומר: טופיל בן דיטיל אשת טלמן, ומכאן כינויו: טופילי טוטוריטו. וכשרב זיאמי הנגר מבקש ממנו לחזור אחריו ולומר את הפסוק שבתהילים קכ''א, 6: ''יומם השמש לא יככה, וירח בלילה'', הוא אומר: ''יומם השמש לא יטטה''. רבי גרשון, רבו של טופילי, נוקט שיטה פדגוגית אכזרית כדי לרפאו ממום הגייה זה, והוא תוקע לו יתד בין שיניו ומצווה על התלמידים שיירקו לתוך פיו – אבל זה, כמובן, לא הועיל לתקנתו. הדבר מזכיר את הנואם היווני, האתונאי המהולל דמוסתנס. דמוסתנס, איש המאה הרביעית לפני הספירה, היה רזה מדי, מגמגם, בעל קול חלוש, ובעל עוויתות גוף משונות. הוא שאף להציל את בני עמו מן הסכנה שאיימה עליו באותם הימים, ולשם כך החליט להלהיבם בנאומים. כדי לאמן את קולו החלוש, היה עומד על שפת הים ומאמן את קולו להתגבר על רעש הגלים הסוערים; ותוך כדי טיפוס על הרים גבוהים נאם נאומים ארוכים, וכך אימן את עצמו בנשימה ארוכה. וכדי להתגבר על הגמגום ולהיגמל ממנו, מילא את פיו בחלוקי אבנים, בחצץ, והכריח את עצמו להישמע רהוט ומבלי לבלוע הברות ומלים.
|
