| סיפר בשעתו הבלשן ראובן סיוון: ''בקיץ תשמ''ג בחנתי בעל-פה, בלשון, קבוצת פרחי מורים מישיבות ההסדר, שבאו ירושליימה מחזית הלבנון לצורך זה. 'מהי צורת העתיד של 'ישנתי'?' – שאלתי את אחד האברכים. 'אשן' [בסגול תחת האלף. ד.כ.] – השיב עלם החמודות ללא היסוס. – 'ושל 'יראתי'? – הוספתי לשאול. 'ארא' [בסגול תחת האלף. ד.כ.] – נעניתי. ועתה השמיעני נא, בן פורת יוסף, את הבית האחרון של 'אדון עולם' – ביקשתי. – 'בידו אפקיד רוחי / בעת א י ש ן ואעירה / ועם רוחי גווייתי / אדוני לי ולא אירא!' נתן הנער בשיר קולו, ובסיימו פרץ בקריאה: 'אישן, אירא! איך לא ידעתי?!''' |
