:לפי נושאים

ניסוח
''הומור מקברי''
תכופות השדר או העורך מתלבטים מה לומר על אדם שמת. האם הוא ''מת'' או ''נפטר'' או ''הלך לעולמו'' וכדומה. מקובל שעל אדם מישראל אומרים: ''נפטר'' (קיצור של ''נפטר לבית עולמו'' ו''נפטר מחובותיו'', חובות המוטלות על כל יהודי, מיום בר המצווה שלו. כזכור, ביום בר-המצווה, אומר אביו של בן השלוש-עשרה: ''ברוך שפטרני מעונשו של זה''). אבל אין הלכה מחייבת, וההחלטה נתונה בידי העורך או השדר. פעמים רבות היא נקבעת מסיבות ''אסתטיות'', עד כמה שמוזר לומר זאת בנסיבות האלה: כדי לגוון ולא להשתמש כל העת באותה מלה (לכן אפשר לשמוע פעם: ''ייקבר'' ופעם ''ייטמן'' ופעם ''יובא למנוחות'', כמו גם'' ''בית הקברות'' ו''בית העלמין'', לסירוגין). נשאיר את הדיון בשאלה, אם חייל ''נהרג'' או ''נרצח'' (להזכירכם: בתורה כתוב שקין הרג את הבל. לא נאמרה שם המלה: ''רצח''...) לפעם אחרת, ונרשה לעצמנו הומור, מה שקרוי: ''הומור מקברי''.
דניאל פרסקי, הפיליטוניסט, ההומוריסטן והבלשן, בספרו: ''מטעמים לחג'' שהופיע בניו יורק בשנת 1944, תש''ד, כתב: אדם כי ימות – מה אומרים עליו? אחרי מיתת עגלון מה אומרים? – ''הלך בדרך כל הארץ''. ואחרי חייט? – ''באה חליפתו''. ואחרי טייס? – ''פרחה נשמתו''. אחרי נפח? – ''נפח את נפשו''. אחרי פקיד? – ''פקודת כל האדם נפקדה עליו''. אחרי חוטב עצים? – ''עלה עליו הכורת''. אחרי שען? – ''לבו חדל לדפוק''. אחרי אורג? – ''קופד פתיל חייתו''. אחרי זמר? – ''שירת חייו באמצע נפסקה''. אחרי כורה? – ''ירד שאולה''. ואחרי גנן? – ''נקטף באיבו''.
בשנת תרפ''ט, 1929, הוציא לאור אברהם גורדון, ששמו הספרותי היה א. בן-רפאל, עיתון היתולי ושמו: ''חצי המלכות''. אף הוא הציע ניסוחים להודעה על פטירת בעלי מקצוע שונים, אך לא בפסוקים מן המקורות, אלא בלשון ימינו (ימיו...). ובכן, לפי גורדון, מה אומרים על מי שמת ונפטר מן העולם? סוחר שנפטר מן העולם אומרים עליו: ''סילק את חובו''. עורך דין ששבק חיים לכל חי – ''נקרא למשפט''. פנקסן שהוציא נשמתו – ''סידר סך הכל''. שמש שהלך לעולמו, משמע: ''קראו לו''. כַּנָּר שהשיב את רוחו: ''נתפקע המיתר''. עגלון שהלך לבלי שוב – ''נסע מכאן''. חשמלאי שמתח את רגליו, הספידוהו: ''כבה החשמל, כבה האור!''. שחקן שנקטף באיבו, מר יילילו עליו: ''גמר את תפקידו'', ''ההצגה נסתיימה'', ''ירד המסך''. חבר העירייה כי נאסף אל עמיו – ''התפטר''. בעל הבית שסגר את עיניו – ''החזיר את המשכנתא''. בנקאי שהשאיר אותנו לאנחות (ולנו לא השאיר כלום) – ''קפץ ידו''. עסקן ציבורי שנקרא למרומים – ''חבל, נגמר העסק''.
ותוספות ''מודרניות'', פרטיות:
עיתונאי שנפח את נשמתו - ''הגיעה העֵט''. קריין שהשמיע את שירת הבַּרבור שלו – ''הלך לעולמו אחרי כִּכְלוֹת הַקּוֹל''.


חזרה




© כל הזכויות שמורות