:לפי נושאים

קריינות
הגיית האותיות הגרוניות
במסכת ''מגילה'' בתלמוד, דף כ''ד עמוד ב', נאמר: ''אין מורידין לפני התיבה [אין מניחים לאדם להתפלל כשליח ציבור ליד דוכן התפילה] לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה, ולא אנשי טבעונין [מטבעון], מפני שקורין לְאַלְפִין עַיְינִין ולעיינין אלפין [כי הם משבשים את משמעות המלים בכך שהם מחליפים אל''ף בעי''ן ועי''ן באל''ף]''.
באותו מקום מסופר, שרבי חייא, שהיה מבבל, לא יכול לבטא חי''ת כהלכה, וביטא ה''א במקומה, עד כדי כך, שאפשר היה לחשוב שהוא מחרף ומגדף את האלוהים, באומרו: ''והכיתי לאדוני'', במקום: ''וחכיתי לאדוני'' (ישעיהו ח', י''ז).
רוב אמוראי התלמוד הירושלמי חיו בגליל. אנשי הגליל לא דייקו בהגיית האותיות וההברות. במסכת ''עירובין'', דף נ''ג עמוד ב', נאמר: ''אמר רב יהודה אמר רב: בני יהודה שהקפידו על לשונם [על דקדוק הלשון ועל ניקיונה] – נתקיימה תורתם בידם. בני גליל שלא הקפידו על לשונם – לא נתקיימה תורתם בידם''. ועל כך שואלים בתלמוד: וכי הדבר תלוי בהקפדה? אלא שבני יהודה הקפידו לחזור על הדברים ששמעו מרבניהם – באותו לשון, ומכיוון שהדברים עברו מפה לאוזן, שמועה אחר שמועה, הקפידו לתת בהם סימנים, וכך הדברים, כולל הלשון שנאמרו ונמסרו בה, לא השתכחו מהם והיו כבשעת נתינתם.
עוד מה שהשפיע על התערערות הגיית האותיות הגרוניות בארץ ישראל הייתה השפה היוונית, שרווחה בארץ לצד העברית והארמית, והשפיעה על לשון החכמים. אפילו מלים לטיניות נמצא בתלמוד הירושלמי.
הנה דוגמה לחילופי אותיות גרוניות בשל רישול ורפיון בהגייה, שכתוצאה מהם האות חי''ת נשמעת כה''א או כעי''ן: הסיח (את דעתו), בתלמוד הבבלי, הסיע את דעתו – בתלמוד הירושלמי.
לעתים נמצא שבתלמוד הירושלמי נשמטות האותיות אל''ף או ה''א שבראש המילה: אמר – בבלי, מר – בירושלמי; אגן – גן; ר' אבא – רבא. או חילופי אותיות ג'-כ', צ'-ס', נ'-ל', ל'-ר' (גלעין-גרעין). האלף שלפני היוד מתחלפת לעתים, בירושלמי, ליוד: ינאי-יניי, זכאי-זכיי, יאכל-יוכל, יאמר-יומר. ושמות פרטיים הכתובים בתלמוד הבבלי באות א' בסוף המילה, נכתבים בתלמוד הירושלמי בה': עקיבא-עקיבה, חייא-חייה, חנינא-חנינה.


חזרה




© כל הזכויות שמורות