(מסכת ''עירובין'', דף נ''ג עמוד א'): אמר רב יהודה, אמר רב[רב יהודה ציטט את רב]: בני יהודה שהקפידו על לשונם – נתקיימה תורתם בידם [כי הקפידו על כללי הדקדוק ועל ניקיון הלשון]. בני גליל, שלא הקפידו על לשונם – לא נתקיימה תורתם בידם. שואלים חכמי התלמוד: ''מִידֵּי בִּקְפֵידָא תַּלְיָא מִילְּתָא?'' [כלום הדבר תלוי בהקפדה {על הלשון}?]. ''אלא: בני יהודה דְּדַיְיקִי לִישָּׁנָא, וּמִתְנַחִי לְהוּ סִימָנָא – נִתְקַיְּימָה תּוֹרָתָן בְּיָדָן. בני גליל, דְּלָא דַּיְיקִי לִישָּׁנָא וְלָא מִתְנַחִי לְהוּ סִימָנָא – לֹא נִתְקַיְּימָה תּוֹרָתָן בְּיָדָם''. כלומר: בני יהודה דקדקו והניחו להם סימנים בלימודם; על כן נתקיימה תורתם בידם. בני הגליל לא נהגו כך ועל כן לא נתקיימה תורתם בידם.
בספר: ''A History of Reading'', ''תּולְדוֹת הקְּריאה'', מאת: אַלְבֶּרְטוֹ מַאנְגֶל (Alberto Manguel), בְּהוֹצָאת ''סִפרי פִּינְגווין, ניו יורק, ארְצות הבְּרִית, 1996 (תורגם מאנגלית בידי דוד שחם, וְהוֹפיע בעברית בהוצאת ''זְמוֹרָה-ביתן'') מסופר בין השאר, שהַדַּקדקן בן המֵּאה הָרבִיעִית סֶרְוִיוּס (Servius)בִּקֵּר את עֲמיתו דּוֹנַט (Donut) על שקָּרָא, ב''אנאידה'' של וִירגיליוס, את המִּלִּים: ''collectam ex Ilio pubem'' (''עַם שנאסף מטְּרוֹיה'') בִּמְקום: ''collectam exilio pubem'' (''עַם שנאסף כדי לִגְלוֹת'') (מצוּטט אֵצֶל: M. B. Parkes, Pause and Effect: An Introduction to the History of Punctuation in the West [Berkeley & Los Angeles, 1993).
|
